אבי צרפתי, בן 45, הבעלים והמנכ״ל של גוף התקשורת “עושים ספורט”, אוהד את קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה מגיל 4. כיום פרשן הכדורגל של ערוץ 20, כותב ומשתף את קוראי האתר "חי פה" בטור דעה זה. אז בואו תקראו ותיהנו…
אצטדיון שלכולנו בית
כשהדחפורים החלו את עבודות ההריסה, לפני 4 שנים ב- 24/11/2015 גופי התכווץ. אצטדיון שהיה לכולנו כבית והיה למקום בילוי בשבתות אחה"צ, הרי הוא אצטדיון קריית אליעזר הנודע, הפך בין רגע לערימה של פסולת בנין. ברמה האישית, זה הרגע שלי להיזכר בכל אותם רגעים שליוו אותי ואת כל אוהדי מכבי חיפה החל מהיותי ילד בן 8 בתחילת שנות ה-80 ועד למשחק האחרון במאי 2014.
הרומן שלי
הרומן שלי עם מכבי חיפה וקרית אליעזר החל כאמור בתחילת שנות ה-80, כשהקבוצה עלתה לליגה הלאומית (היום ליגת העל). אחי הגדול ממני ב-4 שנים נהג ללכת עם חבריו למשחקים וכשהיה חוזר היה מספר בהתרגשות גדולה על הבילוי שעבר במשחק. הדבר הזה גרם לי לחשוב: מה גורם לו לבוא בכזאת התלהבות ולספר את מה שחווה. אני זוכר את עצמי מבקש מאבי ז"ל שגם אני רוצה ללכת, כי סקרן אותי לראות מה אחי עובר וממה הוא נהנה כל כך.
המדים הירוקים וריח הדשא
בשנת 1983 הייתי במשחק בפעם הראשונה. אינני זוכר בדיוק מי הייתה הקבוצה אבל את ההרגשה שליוותה אותי מיד לאחר מכן, הדביקה אותי בחיידק שנקרא מכבי חיפה וקרית אליעזר. התמזל מזלי שאותה עונה הפכה לימים להיות היסטורית, ואני כמו כל ילד בגילי התלהבתי מהמדים הירוקים מהריח של הדשא בכניסה למגרש וכמו היום גם מהקהל שעודד ללא הפסקה ונתן לקבוצה את הדחיפה כדי לקחת את האליפות הראשונה של המועדון.
מועדון כדורגל מכבי חיפה מציג: הבית החדש שלנו באצטדיון "סמי עופר" (צילום סרטון: באדיבות מועדון כדורגל מכבי חיפה)
מאותה עונת 1983-1984 האליפות ההיסטורית ועד למשחק האחרון באצטדיון במאי 2014 חוויתי רגעים משמחים ומרגשים לצד אכזבות מצערות. זה הרגע לחזור קצת בזמן ולהיזכר באותם חוויות שעברנו כולנו במגרש המיתולוגי שעם השנים הפך לסבא אליעזר.
שיקום הדשא וגול מרעיד
לא נשכח את השבוע שקדם למשחק ההכתרה בעונת 1983-84 שניסו לשקם את הדשא ולהכין הכל כדי שיהיה ירוק ומשלא הצליחו פשוט צבעו אותו בירוק. ואיך השחקנים ירדו למגרש במשחק האליפות הראשונה דרך היציע שלימים הפך ליציע ג׳ ואת הגול של משה סלקטר שהרעיד את כל חיפה. ואת שריקת הסיום לאותו משחק, כשהגדרות מסביב נפלו כמו קלפים ואת השחקנים מורמים עם השמפניות על כתפי האוהדים.
חגיגות האליפות
לא נשכח איך היינו פורצים למגרש באליפויות הראשונות וחוגגים יחד עם השחקנים. ובאליפויות שבאו אחרי כשבמה הייתה מוקמת בתוך המגרש ואנחנו יחד עם אומן אורח נותנים חוויה של פעם בחיים. לא נשכח את המשחקים מול מכבי ת"א. את ה-10-0 הנדיר עם 1,000 צופים במגרש כשכל חיפה בים ולאנשים שהיו בים התחילו לזרום השמועות על מה שקורה ועזבו הכל ורצו לאצטדיון כדי לראות מקרוב את ההשפלה. כמובן את ה-5-0 במשחק העונה של עונת 93 – 94 שהסתיימה ללא הפסד ועם אליפות גדולה.
עפולה גרעינים וספסרים
לא אשכח איך הייתי מחכה שהשחקנים יצאו מחדר ההלבשה אחרי המשחק כדי להצטלם ולבקש חתימה. את אותם הפגנות אחרי משחקים, כשהזכורה מכולם הייתה ההתקהלות אחרי משחק בשלהי עונת 1997-98 עם ההפסד לכפ"ס 4 -0 כשדרשנו את פיטוריו של גיורא שפיגל. כולנו זוכרים את החומות מסביב למגרש שהיו המשתנות הציבוריות בהפסקה, את מוכר הגרעינים המשופם עם אשתו כשקולם היה נשמע עד לצומת אגד: עפולה גרעינים, עפולה גרעינים. את אותם ספסרים שהיו מחכים לנו בכניסות המובילות לאצטדיון ואומרים לנו שאזלו הכרטיסים בקופות רק כדי שנרכוש מהם במחיר מופקע ב 40 אחוז יותר מהמחיר הרגיל.
התלהבות הלוח האלקטרוני והמגאפון
לא נשכח איך התלהבנו מהלוח תוצאות האלקטרוני שהותקן ולכולנו היה ברור שזה הדבר הכי גדול שראינו בחיים. לא נשכח את יציע ג', שהתחיל את ההיסטוריה שלו בשער 2 עד שעבר ליציע 12 כדי שהמצלמות של הטלוויזיה לא יפספסו את הקהל כי פעם היו רק 2 מצלמות במגרש. לא נשכח את ה-נה- נה – נה המפורסם ואת רני אלבר עם המגאפון שצועק לכולם: ידיים ידיים למעלה רגע לפני שהשחקנים עולים. את הג'ינג'י עם החצוצרה שחוץ מלחצרץ גם דאג לנו להסעות למשחקי חוץ, בתור נהג של אגד.
יאללה חיפה, בגשם השוטף
לא נשכח את הרגעים שלנו בגשם השוטף עם המטריות וכל אחד מנסה למצוא זווית ראייה כדי לראות עוד התקפה בירוק. את המעבר בהפסקות ליציע שממנו רואים את השער שחיפה עומדת לתקוף. מי יכול לשכוח את האוהד ריאד, שעד היום אני לא יודע עם הוא ערבי או דרוזי, כשהיה נתלה על הגדר מול יציע של אוהדי ביתר וצועק: יאללה חיפפפפפה ומסמן להם עם הידיים שכולם על הז… שלו כשעשרות פירות העונה מושלכים עליו.
כנסות, חזיזים ורימוני עשן
לא נשכח את הקנסות שהקבוצה הייתה מקבלת בגלל אותם חזיזים ורימוני עשן שכיסו את כל המגרש בעשן וגרם לשופטים להפסיק את המשחק עד שהעשן יעבור, ואת אותו סדרן שרץ לכבות את הרימונים. לא נשכח את ניירות הקונפטי שהיו מחולקים בשקיות כדי לזרוק באוויר רגע אחרי שהשחקנים יוצאים מהשרוול של חדר ההלבשה. לא נשכח את אותם מנויים שהיו מחולקים בחבילה ולכל משחק היה את השובר שלו ולימים שהמנוי הפך לכרטיסיה עם ניקובים ובעידן החדש למנוי אלקטרוני עם שערים אוטומטיים.
סדרנים ואוהדים
לא נשכח את אותו אוהד ירוק אשר היה נכנס לתוך תחומי המגרש במשחקי עונה, כשעשרות סדרנים מנסים לתפוס אותו כאשר כולנו מקווים שהוא יצליח לברוח מהם. מי מאתנו לא זוכר את הלימבו המפורסם שהיה מקרר אותנו בשבתות בימי הקיץ. לא נשכח את המשחקים הגדולים: את השער של בניון ב 3:2 בדרבי, את השער של קייסי בתוספת זמן מול הפועל ת"א, את המשחק הראשון באירופה מול דידלאנג, את המשחקים שיבואו אחרי מול טורפדו מוסקבה, ריד, פריז סן זרמן, פארמה ואקטובה.
לא נשכח את ההוא שישב מעלינו ומפצח גרעינים כשכל הקליפות על הגב שלנו, את ההוא שתפס לך את המקום כשהלכת לקנות את הנקניקייה בלחמנייה ולך תקים אותו עכשיו, את אלה שהיו עומדים כל התקפה שנייה ואת הצעקה של ההוא מלמעלה : ל ש ב ת !
קופות הכרטיסים
את העמידה בתור לקופות עם אלה שהתגנבו מהצד, את העמידה בתור בכניסה למגרש כ-4 שעות לפני משחקי עונה. את משחקי הנוער שהיינו רואים לפני משחק הבוגרים, את אותו כרטיס מבוגר שהיה מאפשר להכניס איתו ילד, את המנהרה של השחקנים כשכל עיננו נישאות לשם רגע לפני שהשחקנים עולים. את התכניות משחק עם הפוסטר באמצע של אחד משחקני הקבוצה, את המזנון בסיבוב כשהיינו יוצאים אליו 3 דק לפני תום המחצית כדי לחסוך את התור.
איתות מקריית אליעזר
עמדת השידור המיתולוגית שכדי לעלות אליה שדרני המשחק היו צריכים לעבור דרך הקהל ואת החניות לפני והפקקים שאחרי. את שערי הכניסה למגרש שהיו נפתחים כ-15 דקות לפני סיום המשחק כדי לאפשר לאותם אוהדים שרוצים ללכת ולאלה שלא השיגו כרטיס ליהנות מהדקות האחרונות ואת אלה שהעדיפו לראות את המשחק "מיציע" סטלה מאריס. חנות המזכרות שדאגה שנהיה מצוידים בצבעים המתאימים עם כל מיני אקססוריז למיניהם. את אותם אוהדים שנשארו בבית והיו צמודים לתכנית שירים ושערים ברדיו כשהיו שומעים את קולו של זוהיר בהלול: יש לנו איתות מקרית אליעזזזזזרררר ואת זוהר נחנק בשידור מעוד שער מכריע בירוק.
נפרדים מאבירן ז"ל
לא נשכח את המשחק האחרון ב-14 במאי 2014. איך התרגשנו כולנו מהרגע וכל הזיכרונות שמילאו את כולנו כשבסיום כולם מנסים למצוא משהו לקחת מזכרת ושיהיה מה לספר לילדים ולנכדים. לצד כל הרגעים המרגשים הללו ישנם עוד 2 רגעים שלא נשכח לעולם: מותו הטראגי של אבירן ז"ל בקיץ 1987 כשארונו הוצב במרכז המגרש וכדי לתת ל-12,000 אוהדים להיפרד בפעם האחרונה. כמובן שלא נשכח את הפציעה הקשה של אמיר רנד שנמחץ בגדרות של ג' במשחק האליפות ב2001.
אצטדיון קרית אליעזר בפעם האחרונה | סרט הפרידה הרשמי של מכבי חיפה מקריית אליעזר (צילום סרטון באדיבות מועדון כדורגל מכבי חיפה)
סבא אליעזר,
כשאעבור עם ילדי ונכדי בעוד כמה שנים, כשבניינים חדשים יפארו את המקום בו ביליתי בשבתות, אוכל לספר להם שכאן ביתי פה אני נולדתי, שההיסטוריה והעתיד של המועדון שלי עדיין חיה ונושמת.
לא ניתן להגיב