לפני כשבועיים קראתי לילדים שלי כמעט בהתרגשות למרפסת "בואו תראו את הערפיח השחור והעבה מעל מפרץ חיפה!" ניכר היה שהתרגשות דומה אחזה בעוד כמה מדיירי הבניין כיוון שמתחתינו צעק אחד מילדי השכנים "יהה! זה כמו הערפיח של תל אביב!" ומקומה אחת מתחתיו צעקה עוד שכנה קטנטנות "לא!.. זה רק הערפיח שלנו!" רק אחרי כמה רגעים הבנתי איזו תמונה מוזרה זו, ערפיח כאירוע מרגש?
אבל בעצם לא חסרים לנו אירועים מרגשים כאלה בחיפה. אחרי עוד שאיפה צרודה אחת החלו להתאסף אצלי בראש כל אותם "אירועים מרגשים" מעולם זיהום האוויר בחיפה והבנתי שהם כבר מהווים חלק מהשגרה שלנו, חלק מ"המחזור השנתי של אירועי זיהום האוויר בחיפה".
עונת האביב פותחת את המחזור כשהיא מבשרת את התגברות תופעות קוצר הנשימה והערפיח לצד הופעה תדירה הרבה יותר של תופעת האינוורסיה המרשימה. תופעה זו גורמת לכליאה של זיהום אוויר בשכבות הנמוכות באטמוספרה והיא פשוט מצטלמת נהדר עבור הדורות הבאים, בעיקר כשהיא נצבעת בצבעי השקיעה. בערבים הקרירים המעטים שעוד צפויים לנו באביב לא נשכח להזכיר איך פעם הטל שעטף את עלי הצמחים בערבים השחיר בגלל פיח. כבר לא רואים את זה כמו פעם אבל בטיולי הערב נעשה מאמץ קטן ובוודאי נמצא ונלטף כמה עלים מפויחים בשביל הנוסטלגיה.
בשיאי השרב והחום של האביב, תחת הזמזום המשכר של המזגן, נרבה בסיפורים על תופעת ההתחממות הגלובלית וננסה לדמיין היכן יעבור קו החוף החדש של העיר אחרי שמפלס מי הים יעלה במטר שלם בחמישים השנים הקרובות. במחשבה שניה, זה ממש צירוף מקרים משעשע כי בעוד חמישים שנה גם צפוי להתממש חזון המפרץ הירוק של כחלון, כך שכנראה נוכל לחזות בהתגשמות החזון הזה רק באמצעות שימוש בציוד צלילה מתאים.
בריזה מאסדת הגז
כשיגיעו השרבים של הקיץ נקפיד להזכיר שזה עוד כלום ושעוד צפוי להיות כאן חם הרבה יותר. נעז לצאת למרפסות ולרחובות רק כאשר תנשב הבריזה הקרירה ונדמיין שהבריזה לא מזוהמת כלל כי הרי היא באה מהים ואסדת הגז רחוקה רחוקה. עם בוא הסתיו ילדינו כבר יוכלו לרדת לרחוב בשעות אחר הצהריים ולשחק את המשחק החיפאי הכל כך אותנטי "לא לדרוך על הקווים". הילדים שלנו ישחקו אותו על המדרכות ובמגרשי הספורט, בעוד אנחנו, המבוגרים, נשחק אותו על החיים ועל המוות. כי הרי כל אזור חיפה והמפרץ מרושת בעשרות רבות של קווים לא סימפתיים הנושאים בשורה רעה.
לחלק מהקווים הללו יש שמות, את חלקם אפשר לראות מעל לפני האדמה, חלקם טמונים בתוכה אבל כולם עשויים להתפוצץ ולדלוף בנסיבות המתאימות. מבחינתנו, נזהר שלא לדרוך עליהם, לא לנסוע עליהם, לא לבנות עליהם, לא לעמוד לידם במשך זמן רב מדי ובוודאי שלא לגבות בגינם ארנונה במשך כל עונות השנה.
החורף יוצר אשליה של ניקיון
עם בוא החורף, כשירד מדי פעם גשם, נרגיש כאילו הכל מתנקה. הגשם שוטף את כל זיהום האוויר אל הקרקע והשדות, משם נשטף הזיהום אל מי התהום והנחלים ומהנחלים אל הים. האם ייתכן שפה ושם מנצלים גורמים שונים את הגשמים על מנת לנשוף גזים לא סימפתיים מהארובות?
לא יודע, בזמן הגשם מכשירי הניטור מעדיפים להיות רטובים ורדומים. לחורף יש מן השפעה כזאת גם עלינו שמרגיעה את כל האינסטינקטים שלנו להילחם. עובדה, מלחמות בזיהום אוויר לא קורות בחורף ובמקומן נעדיף לצאת ולראות את הנרקיסים שנשארו עוד על גדות הקישון. אולי גם נצליח לראות דג או שניים בחיים, אם מיכלי אגירת מי הגשמים המזוהמים במפעלים הפטרוכימיים לא יפרקו את עודפיהם לקישון.
ריחות של פריחה מתערבבים בריחות של גז
כשהאביב שוב יגיע נתבשם בפריחה המרהיבה שעל הכרמל ובמרחבים הציבוריים שסביבנו. יהיה ממש כיף. אמנם יש תושבים שעשויים להריח פה ושם ריחות גז לא נעימים, אבל אין מה לדאוג, בדרך כלל זה מתוקן בתוך כמה ימים. הרי כך קרה גם כאשר ענן של גז דלף מאחד הצינורות הטמונים באזור קריית חיים. למזלנו אותו גז היה כבד מהאוויר, כך שתאורטית אפילו ניתן היה להכניס אותו לקופסאות ולהחזירו לשולח. וכן, גם יחזור ויופיע הערפיח בכל אונו ולמרות התחושה הלא נעימה בקנה הנשימה, רבים מאיתנו עדיין ירגישו ויתנהגו כבשגרה, כאילו הכל חלק ממחזור הזיהום השנתי של חיפה.
שגרת זיהום האוויר בחיפה עולה לנו בחיי אדם
זאת גם אותה שגרה שלא מצליחה באמת להעלות את המפרץ לסדר היום ואותה שגרה שגורמת ללא מספיק אנשים לרקוע ברגלים. בתוך מעשה השגרה הזה נמשיך ונתקדם אט אט לעבר מפרץ חיפה נקי יותר. לאט לאט ישפרו את המתקנים הפטרוכימיים ובעתיד נוכל לראות פחות ופחות את תופעות זיהום האוויר החיפאיות. לאט לאט. לאט מדי. לאט מרגיז.
אני מאוד רוצה לשבור את השגרה האיטית הזאת, אבל כדי להשיג את זה צריך לחשוב מחוץ לקופסה (או מחוץ לארובה?) ולהבין שמקור הזיהום הכבד בחיפה נמצא בירושלים. הוא נמצא בביטחון של קובעי המדיניות שאפשר יהיה למשוך את החיפאים באף, תרתי משמע, עוד כמה שנים טובות עד שכבר לא תהיה ברירה. דרך אגב, גם שם בירושלים יש ערפיח, ערפיח של מילים – קטלני מאוד.
כל הכבוד על המאמר!
יפה מאוד