האם שחקני תאטרון מתפרנסים בכבוד? • יונתן שוורץ מסביר איך זה עובד באמת

מאת יונתן שוורץ – מנהל מקצועי – תאטרון הסטודיו


בתפקידי כמנהל בית ספר מקצועי למשחק, אני נתקל בהרבה פחדים ושאלות של אנשים שרוצים מאד ללמוד ולהיות שחקנים אבל נתקלים בהתנגדויות.

לפעמים ההתנגדויות הן פנימיות – אנשים שלא בטוחים בעצמם, אנשים שחושבים שהם צעירים מדי/ זקנים מדי/ חסרי נסיון מדי/ רציניים מדי וכו’. לכל אחד מהחסמים האלה שווה להקדיש טור נפרד. היום אני רוצה דווקא להתמקד בהתנגדות הנפוצה ביותר שאני נתקל בה כשאנשים מתלבטים האם ללמוד בבית ספר מקצועי למשחק או לא.

יונתן שוורץ – ההצגה “אהובת הדרקון” בתאטרון הסטודיו – אוגוסט 2018 (צילום – ירון כרמי)

השבוע שוחחתי עם אמא לאיש צעיר שרוצה ללמוד משחק אבל היא חוששת. היא טענה שהיא דווקא בעד אבל האבא מתנגד. כיוון שזה לא מקצוע אמיתי, כיוון שיש בו תחרות אכזרית, כי מה הסיכוי להצליח בתחום הזה? וכו’ וכו’ וכו’…

הגיע הזמן לצאת מהסטיגמות ולדעת שבמקצוע הזה שנקרא משחק – החוקים הם בדיוק אותם חוקים כמו במקצועות אחרים. אין תחום עיסוק היום שמגיע בקלות, שאין בו תחרות ושמתגמל מיידית ובגדול. כל מי שטוען אחרת הוא או שקרן או זכה בפיס. הדבר שמבדיל אולי את המקצוע הזה מאחרים זה שבמקום לשבת במשרד מול מחשב אין לשחקנים מקום עבודה קבוע והם נודדים בין אולמות, מה שאולי נותן תחושה של חוסר קביעות אבל מצד שני, שומר עלינו, השחקנים, בתנועה ולא מנוון אותנו עם הזמן כפי שקורה בהרבה מקצועות אחרים.

בנוגע לתחרות – ובכן, גם עורכי דין, רופאים, אנשי הייטק ומהנדסים מן השורה צריכים להוכיח את עצמם בכל מקום עבודה אליו ישתבצו. כל אדם צעיר וטרי שיוצא ממסגרת לימודית צריך להוכיח את עצמו, אלא אם הוא ניחן בויטמין P הידוע, שגם במקצוע המשחק הוא תופס, ממש כמו בכל מקום אחר.

יונתן שוורץ – ההצגה “אהובת הדרקון” בתאטרון הסטודיו – אוגוסט 2018 (צילום – ירון כרמי)

לצערי, הרעה החולה הזאת נמצאת בכל מקום. אבל אני יכול להעיד מניסיוני האישי (אני חיפאי והשחקן היחיד במשפחתי) שאם אתה אמביציוזי, מאמין בעצמך ולא מוכן לוותר – אנשים ירצו לעבוד איתך, ירצו “לגלות” אותך ולקדם אותך הלאה.

אצלי, הקרייה כשחקן החלה עוד באודישן לתיאטרון צה”ל, אודישן אליו התקבלתי ללא שום פרוטקציה וזה ממשיך עד היום בעבודה במיטב התיאטראות בישראל.

מה עוד נהוג להגיד על המקצוע שלנו? אה, כמובן… הכסף!  נכון, בתחילת הדרך, היות שרוב השחקנים הם עצמאיים, נושא ההכנסות הוא קשה. אבל (ושוב אני מדבר מנסיוני האישי) – כששחקן מגיע למצב שהוא משחק במספר הצגות במקביל (ולי היו תקופות ששיחקתי ב-7 הצגות ביחד) כאשר בכל הצגה השחקן מקבל משכורת שונה ועוד איזו פרסומת שמכניסה הון משמעותי לחשבון הבנק ועוד איזו הנחיה שווה, סדרה או סרט – אתה מגיע להכנסה מצוינת, שלא מביישת אף מקצוע אחר.

דביר בנדק

דביר בנדק אמר לי פעם, באחת ההצגות ששיחקנו בהן יחד, שהוא תמיד דואג לאזן את החיים שלו בהצגות שמכניסות לו כסף ובכאלה שהוא עושה בשביל הנשמה. רק במקצוע כמו שלנו אפשר לאזן את החיים ככה.

 

אני מעולם לא עבדתי בשום מקצוע אחר. מעולם לא מלצרתי או עבדתי בתחנת דלק או בעבודה מועדפת אחרת. ברגע שהחלטתי להיות שחקן – לקחתי על עצמי לעבוד רק במקצוע שלי. מה שגרם לי להיות יצירתי יותר, אקטיבי יותר, גמיש יותר בכמות התפקידים ובמדיות השונות – להיות עירני לאודישנים חדשים ולא לבחול באמצעים עד שהגעתי לרמה שבה אני עצמי היום מנהל תיאטרון ובית ספר למשחק, מכשיר את הדור הבא של השחקנים בישראל ולא מפסיק לעלות על הבמות וגם לביים מאחורי הקלעים ובעיקר, מתפרנס בכבוד וממשיך לחיות את החלום, על אף הקשיים שמזדמנים לפתחי, מעת לעת, כמו בכל מקצוע אחר.

אני מאמין שכולנו נולדנו שחקנים, אבל לא כולנו מעזים להגשים את החלום הזה והחלום הזה הוא סוד הנעורים, בעיני.

אנחנו, השחקנים, האנשים שכל יום קמים לתפקיד חדש, לדמות אחרת, לחיים דינמיים ותוססים – אנחנו “פיטר פנים” נצחיים, מחוברים לילד שבנו ומביאים טוב לעולם בעזרת האמנות שלנו.

וכן, ואני לא מתבייש לאמר זאת בקול רם, גם אנחנו, כמו כל מי שדואג לעצמו בכל תחום אחר, מסוגלים להרוויח טוב. ועוד בסיפוק גדול. ואת הסיפוק הזה, ששווה כל שקל, אי אפשר להגיד שיש לכל בעל משרה מכניסה במקום אחר.



 

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.