המרכז המסחרי בהדר: זכרונות ושאלות לעתיד לבוא

זוהי תמונה משנות השבעים בה עומד סבי, הרשקו צ'ובוטרו, בחצר בית המלאכה שלו ושל אבי, ברחוב החלוץ 53 שגבל בגבו לרחוב סירקין. דרך החצר היינו הולכים לעשות קניות ומבקשים מהירקן או הקצב הסמוך שישים עין על המכונית שחנתה במקום.
המקום היה חצר פנימית של בית דירות כשבמפלס הקרקע שלה עבדו בעלי מלאכה שונים:
יעקב הסנדלר שהיה ניצול שואה מהונגריה, שם איבד את כל משפחתו ולאחר מכן הקים משפחה חדשה. הוא עבד במרתף קטנטן שהחלון שלו היה במפלס הרחבה. אחי ואני נהגנו לשבת על הקרקע, ליד החלון הקטן ולשוחח עימו. אנשים נהרו אל הכוך האפלולי והפקידו בידיו את נעליהם, קיבלו פתק וחזרו כמה ימים מאוחר יותר לקחת את הנעלים המחודשות. יעקב עבד מבוקר עד ערב כשנקודת התצפית היחודית שלו מאפשרת לו לבדוק את רגליהן של העוברות ושבות ובמיוחד את רגליה של נדיה השכנה מקומה ב', שנהגה מדי פעם לבוא ולשבת מול החלון ולשלב את רגליה הנתונות בנעלי עקב גבוהות זו על זו, למתוח בחינניות את שמלת הבד מעל ברכיה ולפטפט עימו במשך שעות. אחי ואני נורא אהבנו את ריח הדבק, יריעות העור ומשחת הנעליים שאפפו את המרתף.
בחנות הסמוכה היתה חנות עגלות ילדים גדולה ששכנה בחזית ברחוב החלוץ עצמו. זו היתה החנות של סימון עדי ששמו בפינו היה "סימון מהעגלות", יהודי יוצא לבנון, איש ארוך, רזה ונמרץ שאליו היו מגיעים זוגות צעירים ונרגשים.
כדי להדגים בפניהם את העגלות, היה סימון מוליך אותם לחצר האחורית דרך משטח עץ שנבנה מעל המדרגות: דלתה האחורית של החנות היתה נפתחת בפתאומיות, ואל תוך החצר היו יורדים בני הזוג כשבראשם סימון, שהיה מסביר להם בקולי קולות ובתנועות ידיים רחבות את מה שהם עומדים לראות.
סימון היה שולף מהמחסן ששכן מתחת למדרגות בית הדירות, עגלות ילדים בעלת חלקי מתכת וגלגלים גבוהים והם היו בוחרים את המתאימה להם.
בחזית שברחוב החלוץ היתה גם החנות של מיכאל, אדם דתי שהיה לו קול גבוה וכרס מכובדת שהיתה ארוזה במכנסים מוגבהות אחוזות בחגורה צרה שליפפה את מותניו הרחבות. למיכאל היתה חנות בגדי נשים שתמיד המתה לקוחות ועובדי החנות היו הולכים הלוך ושוב במורד החצר ולפתח החנות עם קולבים גדושי שמלות צבעוניות בידיהם.

בתוך החצר, בתחתית השביל הרחב שירד מרחוב החלוץ, בין קונדיטוריית מרכוס והשען הסמוך ולבין החנות של מיכאלי, שכנה המרפדיה של סבי ואבי. גם סבתי היתה יושבת במקום, משגיחה, מעירה ומביאה אוכל מבושל מהבית הסמוך ברחוב יל"ג ליד קולנוע רון. הם היו מנהלים שיחות קולניות ברומנית ובאידיש, צוחקים, רבים וכל החצר היתה משתתפת בכל השיחות של כולם. שפה לא היוותה בעיה. כולם הבינו את כולם.
כשסבתא איבדה את כוחה והפסיקה להביא אוכל, היה אבי קופץ מעל לגדר והולך לשוק. הוא היה מביא לחם שחור וחם, עוף צלוי או דג מלוח, ירקות, גבינה מלוחה ובקיץ היה גם אבטיח. על שולחן מכונת התפירה הוא היה פורש עיתון ועליו חותך את המוצרים וככה היו אוכלים ארוחות שקראנו להם ארוחות של מכונת תפירה.

בצילום רואים את סבי ליד השולחן ששימש אותו ואת אבי לריפוד, שיפוץ וחידוש ספות וכורסאות. על אותו השולחן שניצב שם עד סגירת המרפדיה משנת 1956, נגזרו קילומטרים של בדי וילונות, קפיצי ריפוד שסרחו הוצאו ובמקומם ניטעו חדשים שרופדו בעשב ים מחופה בחומר צמרי דחוס ומעליו בד ססגוני, מזרונים מספוג נגזרו הודבקו וצופו בבדים, אלפי מסמרים נתקעו ביד אמן בפטיש או מהדק סיכות תעשייתי בגופם של רהיטים שהפכו מישנים למחודשים. חלקי העץ שלהם נמשחו במברשת טבולה בשמן ופוליטורה, אלפי דגלים ושלטי בד נגזרו, נתפרו ונכתבו באותיות ענק לקראת ארועים עירוניים, לחגיגות ההסתדות ולמוסדות החינוך והאקדמיה שבעיר, דלתות כוסו בשכבה מרופדת כשיריעת סקאי מכסה את הכל ובשוליה נעוצים נעצים בעלי ראש עגול מפלסטיק. חלקי תפאורות שנבנו וקושטו לתיאטרון ולסט הצילום של "אקסודוס" שצילמו בכיכר פאריז בה דהר על אופנוע פול ניומן בכבודו ובעצמו, ריהוט לבתי המלון החדשים שנבנו בחיפה ואפילו חידוש הרהיטים ותפירת וילונות שקישטו והצלו את לשכתו של ראש העיר התורן.
היה זה עסק משפחתי של בעלי מלאכה שעוד פעל ברומניה ופירנס יפה ובכבוד את כל המשפחה.
לאחר מותו של סבי ב-1981, המשיך אבי לעבוד באותו מקום ובאותה חצר עד שלפני 4 שנים החליט שבגיל 80 לא יוכל להיות עוד ברחוב החלוץ שהפך מרחוב תוסס ומסחרי, למלכודת של ייאוש ועליבות, אנשים לא צפויים המגיחים מהחצרות המוזנחות שלא פעם העמידו אותו באיום ממשי ואף סכנת חיים.
הוא מסר את המקום לבעלי הבית והלך הביתה שם הוא ממשיך לעבוד בעבודות קטנות להנאתו ולתחזוקת חיוניותו.
המקום עומד סגור עד היום ועליו שרידי השלט של המרפדיה. אני חושבת שגרים בו עובדים זרים. קשה להמנע מלהביט אל תוך החצר כל אימת שאני עוברת ולדמיין בו את סבי ואבי עובדים ליד השולחן.

ביום ששי כשהסתובבנו בשוק תלפיות וברחוב החלוץ, פגשנו רבים מבין הסוחרים שנמצאים באזור כבר עשרות שנים וידעו ימים טובים. המיקום שלהם לפני עשרות שנים עד לפני אף כ-15 שנה היה אסטרטגי לחלוטין: עבור כל הבאים לשוק מרחבי המטרופולין והעיר, חנויות המציעות סחורה נדרשת במחירים זולים ושווים לכל נפש.
תחילה היו אלו הקניונים שחיסלו את המסחר ושאבו את כולם לרשתות הגדולות והתל אביביות ששולחות גרורות בכל מקום בארץ ובשיווק אגרסיבי ועתיר משאבים, יוצרות עדיפות על פני החנויות המקומיות.
זהו אובדן גדולתם של בעלי המלאכה בעידן של קנה וזרוק.
לאחר מכן היו אלו עבודות התשתית המתמשכות שנים על שנים שחיסלו את מה שנותר ויצרו מציאות שבה אנשים כבר לא מגיעים למקום. קשה, מסוכן, רועש מאוד ומלוכלך.
כיום, לאחר שהאמון אבד לחלוטין וגם ההרגל עשה את שלו, עומדים הסוחרים באותו מקום בייאוש גדול ולא יודעים איך בכלל הולכים קדימה אם בכלל, ואיזה עתיד אם בכלל נכון לרחובות המשופצים שבהם נהרסה הכלכלה והמהות ששכנה בהם כל כך הרבה שנים.
אז זה לא שלא צריך לשקם אבל צריך לדעת איך.
ואולי זו בכלל סופה של תקופה בה אין צורך בבעלי מלאכה וחנויות פרטיות? הכל יהפוך ממותג, תעשייתי וחסר אופי, או כר פעולה לחנויות בזארים.
איך יראה הרחוב שלנו בהמשך?