כשאנחנו שומעים על פשיעה כלכלית בחברה גדולה, המחשבה הראשונה היא על אדם תחמן וחסר מצפון, שמחפש איך לרמות את המערכת כדי לגרוף רווח אישי. אלא שזווית מבט שונה ומפתיעה חושפת מציאות מורכבת בהרבה: לעיתים מזומנות, העבריין הכלכלי הוא דווקא העובד הכי מסור, השקט והמוערך בארגון.
במקרה כזה, העבירה אינה נובעת מחמדנות פרטית, אלא מנאמנות עיוורת לחברה. העובד המצטיין אינו מנסה להתעשר בעצמו, הוא רוצה "להציל" את החברה מהפסד, לסגור עסקה קריטית, או לעמוד ביעדים בלתי אפשריים. התרבות הארגונית טיפחה אצלו לאורך זמן תחושה שטובת החברה עומדת מעל לכל, אפילו מעל לחוק.
במטרופולין כמו חיפה, המאופיין בחברות ענק, בתאגידים עירוניים ובמערכות ניהול היררכיות, הלחץ הארגוני לעמידה ביעדים תפעוליים ופיננסיים הוא חלק משגרת העבודה. בסביבה עתירת תהליכים ורגולציה, הקו המפריד בין הובלת מהלכים נועזים לבין "עיגול פינות", עלול להיטשטש. עובד מסור, החושש מכישלון פרויקט או מהפסד תאגידי, עלול לראות בחריגה מהנהלים אקט של אחריות ודאגה לארגון, תוך שחיקה הדרגתית של מצפנו האישי.
הטרגדיה הגדולה מתרחשת ביום שבו התרמית נחשפת. באותו רגע, הארגון ממהר להתנער ממנו, ממתג אותו כ"תפוח רקוב" ומציג אותו כעבריין בודד שפעל משיקולים אישיים.
הניתוח הזה מוכיח כי עבריינות כלכלית אינה נובעת תמיד מחוסר אכפתיות, אלא לעיתים דווקא מעודף אכפתיות. כשהתרבות בחברה מצליחה להחליף את המצפן המוסרי של העובד בטובת התאגיד, הנאמנות הגבוהה ביותר הופכת למלכודת ההרסנית ביותר.