תם עידן נתניהו | טור דעה

מערכת הבחירות נכנסת לישורת האחרונה והתמונה המתבהרת מעמידה במרכז את החולשה האסטרטגית של נתניהו, הקושי הגדול לבנות קואליציה רחבה, ללא קשר לגודל הליכוד. במפת המנדטים הנוכחית, ההכרעה הפוליטית אינה נגזרת מזהות המפלגה הגדולה ביותר, אלא מקיומו של מסלול מעשי להרכבת ממשלה.

לנתניהו יש למעשה מסלול אחד, הליכוד, החרדים, בן גביר וסמוטריץ' חייבים להגיע יחד לרוב של 61. אם הגוש הזה נשאר מתחת לרף, מתחילה הבעיה האמיתית. המרכז והשמאל הפוליטי בנוי במידה רבה סביב החלפתו ואילו האפשרות להישען על מפלגה ערבית כמעט אינה קיימת בהרכב הפוליטי הנוכחי של גושו.

זה אולי הפרדוקס הגדול של נתניהו, השותפים שמבטיחים את נאמנות הגוש שלו הם גם אלה שמצמצמים את יכולתו להרחיב אותו. בן גביר וסמוטריץ' מקבעים גבול פוליטי ברור מול המפלגות הערביות וסמוטריץ' כבר הוכיח בעבר עד כמה התנגדותו להישענות על רע"ם, יכולה להיות מכרעת. לכן, אם חסרים לנתניהו ארבעה או חמישה מנדטים, השאלה איננה רק כמה חסרים לו, אלא מאיפה בדיוק הוא אמור להביא אותם.

זו אינה חולשה טקטית של קמפיין מסוים, אלא מגבלה מבנית. ככל שהגוש מזוהה יותר עם עמדותיו של הימין הקשה, כך מצטמצם מספר המפלגות שיכולות להצטרף אליו לאחר הבחירות. כל ניסיון להתגמש עלול לעורר התנגדות מצד השותפים הקיימים ואילו כל שותף חדש עשוי לדרוש מחיר פוליטי שיערער את האיזון הפנימי.

בצד השני נמצאת תמונה כמעט הפוכה. גוש השינוי פחות הומוגני, מורכב ממפלגות בעלות תפיסות שונות ולעיתים אף מנוגדות, אבל דווקא הפיצול הזה מעניק לו מרחב חיבורים גדול יותר. הוא אינו זקוק בהכרח לקואליציה אידיאולוגית מושלמת, הוא זקוק להסכמה פוליטית רחבה מספיק, סביב מטרה משותפת, הקמת ממשלה שאינה בראשות נתניהו.

כאן נכנס לתמונה מנסור עבאס. עבאס כבר הוכיח כי מבחינתו פוליטיקה היא גם כלי להשגת תקציבים, השפעה ושינוי עבור החברה הערבית. אם לאחר הבחירות יתברר שקולות רע"ם יכולים להכריע בין ממשלה לבין סבב בחירות נוסף, קשה להניח שהוא יוותר מראש על כוחו. התמיכה אינה חייבת אפילו להתבטא בישיבה מלאה בקואליציה, גם תמיכה מבחוץ, הימנעות או הסדר פוליטי נקודתי עשויים להפוך לאפשרות.

גם מפלגותיהם של יועז הנדל ועופר וינטר שנעות סביב אחוז החסימה, עשויות להיות משמעותיות הרבה יותר מכפי שנראה כעת. מפלגות אלו נוצרו מתוך ואקום מנהיגותי והיעדר פתרונות כלכליים וביטחוניים של הממשלה הקיימת בסוגיית הגיוס ובסוגיות נוספות ואם אחת מהן תעבור ותיכנס לכנסת עם ארבעה מנדטים, היא תמצא את עצמה בבוקר שאחרי הבחירות מחזיקה במפתח הקואליציוני. במצב כזה, השאלה כבר לא תהיה מה נאמר במהלך הקמפיין, אלא מה ניתן להשיג במציאות שנוצרה. שחקנים אלה אינם יכולים להתגמש בסוגיית הגיוס והשוויון בנטל מבלי לאבד את הציבור שלהם ומנגד, ש"ס והמפלגות החרדיות מחזיקות בווטו קשיח בנושא. במבוי הסתום הזה מול גוש נתניהו, ארבעה מנדטים הנמצאים במקום הנכון יכולים להיות שווים הרבה יותר מארבעה מנדטים והם ימצאו את עצמם נמשכים בהכרח לגוש השינוי כדי לתרגם את כוחם להשפעה ביצועית וממשית.

ניצחון בבחירות בישראל נמדד בסופו של דבר ביכולת להביא 61 אצבעות או לפחות לייצר רוב פרלמנטרי שמאפשר הקמת ממשלה. לכן הקרב האמיתי אינו על המנדט הראשון, החמישה עשר או השלושים. הוא על ארבעת או חמשת המנדטים האחרונים ובעיקר על השאלה מי מסוגל להשיג אותם. כאן נמצא היתרון המבני של גוש השינוי, לא בהכרח בסיס רחב או יציב יותר, אלא מספר גדול יותר של אפשרויות פוליטיות לאחר הבחירות.

נתניהו כבר הוכיח פעמים רבות שאסור להספיד אותו פוליטית מוקדם מדי וגם הפעם נכון להשאיר מקום להפתעה, למעבר מנדטים של הרגע האחרון ולשינויים באחוזי ההצבעה. אבל אם תמונת הגושים הנוכחית תישמר גם בקלפי, הבחירות האלה עשויות להיזכר לא כרגע שבו נתניהו הפסיד עוד מערכת בחירות, אלא כרגע שבו המבנה הפוליטי שאִפשר לו לחזור פעם אחר פעם לשלטון, הפסיק לעבוד.

במובן הזה, לא מספר המנדטים של הליכוד הוא שמבשר על סוף התקופה. זו העובדה שהמערכת סביבו מתקשה לייצר את החיבורים הדרושים להקמת ממשלה. אם אין עוד דרך להגיע ל-61, ייתכן שאנחנו כבר לא שואלים האם תם עידן נתניהו? אלא מי יצליח לבנות את העידן שאחריו?