החלטה לקדם הקמת יישוב דרוזי חדש באזור צומת יבור הוצגה ובצדק מסוים, כבשורה היסטורית. אחרי שנים של מצוקת דיור, מחסור בקרקעות זמינות לבנייה וקושי הולך וגובר של זוגות צעירים למצוא פתרון מגורים, כל מהלך שמרחיב את אפשרויות הדיור בחברה הדרוזית ראוי לבחינה רצינית. אבל דווקא משום שהמצוקה אמיתית, צריך לשאול שאלה בסיסית יותר: האם נכון להקים יישוב חדש מאפס, כאשר המדינה עדיין לא השלימה את התכנון, ההסדרה והפיתוח של היישובים הדרוזיים הקיימים?
מצוקת הדיור בחברה הדרוזית אינה מתחילה ונגמרת במספר יחידות הדיור. שורש הבעיה עמוק יותר. במשך עשרות שנים התפתחו היישובים בקצב מהיר יותר מקצב התכנון. האוכלוסייה גדלה, משפחות התרחבו, דור חדש ביקש לבנות את ביתו, אבל מערכות התכנון הארציות והמקומיות לא תמיד התקדמו באותו הקצב. התוצאה ניכרת היום בשטח. אזורים שממתינים לתכנון מפורט, בתים שנותרו מחוץ למסגרות תכנוניות מאושרות, משפחות שמחזיקות בקרקע פרטית אך אינן מצליחות לממש עליה אפשרות לבנייה חוקית, קשיים בחיבור מוסדר לתשתיות, ולצד כל אלה, קנסות מנהליים, צווי אכיפה ולעיתים גם צווי הריסה.
כאן נמצא אחד הפרדוקסים הקשים ביותר של המציאות התכנונית ביישובים הדרוזיים, התכנון יכול להימשך שנים, אבל החיים אינם יכולים להמתין שנים. צעירים מתחתנים. משפחות גדלות. הצורך בבית אינו נעצר עד שמוסדות התכנון יסיימו את עבודתם. משפחה יכולה להחזיק בקרקע במשך דורות, אך בעלות על הקרקע אינה מבטיחה שאפשר יהיה לקבל עליה היתר בנייה. הקרקע קיימת, המשפחה קיימת והצורך בדיור קיים, אבל המסלול התכנוני לעיתים עדיין אינו בשל.
כשהתכנון אינו מדביק את החיים, נוצרת מציאות בלתי אפשרית, חלק מהאזרחים ממתינים שנים, אחרים בונים בתוך מציאות תכנונית שלא נתנה להם מענה בזמן, ובהמשך הם עלולים לפגוש את המדינה דווקא באמצעות מנגנוני האכיפה. לכך מצטרפת בעיית התשתיות, בית אינו רק ארבעה קירות. שכונת מגורים זקוקה לכביש, מדרכות, חשמל, מים, ביוב וניקוז, חניה, תחבורה ציבורית, מוסדות חינוך, מבני ציבור ושטחים פתוחים. כאשר התכנון מגיע אחרי הבנייה, גם התשתיות רודפות אחרי המציאות במקום להקדים אותה.
לכן הדיון על מצוקת הדיור בחברה הדרוזית אינו יכול להצטמצם לשאלה כמה יחידות דיור נוסיף. השאלה החשובה יותר היא איזו סביבת חיים ואיכות חיים אנחנו רוצים ליצור לדור הבא. זו בדיוק הנקודה שבה צריך לבחון את סדר העדיפויות. כדי להקים יישוב חדש המדינה תידרש לעשות כמעט הכול מאפס. לתכנן שכונות, לסלול כבישים, להקים מערכות מים, ביוב וניקוז, לפרוס תשתיות חשמל ותקשורת, לבנות בתי ספר וגני ילדים, להקצות שטחים למבני ציבור ולמסחר ולחבר את היישוב למערכות התחבורה. המדינה יודעת לעשות זאת כאשר היא מחליטה שמדובר ביעד לאומי.
כאן מתבקשת השאלה: אם ניתן לגייס את היכולת התכנונית, התקציבית והביצועית הזאת כדי להקים יישוב חדש, מדוע לא להפנות אותה בעוצמה דומה גם ליישובים הדרוזיים הקיימים? החלופה אינה להשאיר את המצב כפי שהוא, להפך, היא שאפתנית יותר. להרחיב את היישובים הקיימים ולהקים בתוכם ובצמוד להם שכונות חדשות, מודרניות ומתוכננות מראש, שייתנו מענה לדור הבא לעשרות שנים.
בכרמל, בגליל ובגולן, ניתן להשקיע ולבנות שכונות חדשות כחלק מהיישובים הקיימים, לא שכונות שצומחות בית אחר בית ורק לאחר מכן מחפשות פתרונות לכבישים, ניקוז, חניה ומוסדות ציבור, אלא מרחבי מגורים שמתוכננים מראש כמכלול, דיור מגוון, כבישים ומדרכות, שטחים ירוקים, בתי ספר וגנים, מסחר, תחבורה ציבורית ותשתיות מלאות. במקום שמשפחה צעירה תיאלץ לעזוב את היישוב שבו גדלה כדי למצוא פתרון דיור ביישוב דרוזי חדש, אפשר ליצור עבורה אופק מגורים חדש בתוך המרחב הקהילתי שבו היא כבר חיה. אין בכך התנגדות להתחדשות, זו התחדשות מתוך הקיים.
לגישה הזאת יתרון מהותי נוסף, היא יכולה לטפל בעתיד ובפערי העבר בעת ובעונה אחת. לצד הקמת שכונות חדשות ניתן להשלים תכנון מפורט באזורים קיימים, לקדם הסדרת בנייה, לשדרג כבישים ותשתיות, להאיץ ולבצע בקרה הדוקה על התכנון המקומי ולפתח את המרחב הציבורי. כך השקעה ציבורית אינה מייצרת רק עוד יחידות דיור, היא משפרת את איכות החיים של יישוב שלם.
בנוסף, היא גם מחזקת את הרשויות והקהילות הקיימות. ביישובים הדרוזיים כבר קיימים בתי ספר, מערכות חינוך ורווחה, שירותים מוניציפליים, עסקים, מוסדות ציבור, תרבות וחיי קהילה שנבנו במשך דורות. שכונה חדשה אינה צריכה להקים את כל המערכת הזאת מאפס. היא יכולה להתחבר אליה, להרחיב אותה ולחזק אותה. לכן הבחירה אינה בין שתי אפשרויות בלבד, להשאיר את המצוקה כפי שהיא או להקים יישוב חדש. קיימת דרך נוספת, לחדש, להרחיב ולהשלים את היישובים הדרוזיים הקיימים.
אין צורך להתנגד עקרונית ליישוב דרוזי חדש, ייתכן שגם לו יש מקום. אבל אסור שהיישוב החדש יהפוך לתחליף להתמודדות עם המציאות בתוך היישובים הקיימים. החברה הדרוזית אינה זקוקה רק לעוד נקודה על המפה. היא זקוקה לכך שהנקודות שכבר נמצאות עליה יקבלו סוף סוף אופק.
אם המדינה מסוגלת לגייס קרקע, תקציבים, מוסדות תכנון ותשתיות כדי להקים יישוב חדש מאפס, היא מסוגלת לגייס את אותה נחישות כדי להפוך את היישובים הקיימים למודרניים, מתוכננים ומוכנים לדור הבא. לתכנן במקום לרדוף אחרי המציאות, להסדיר במקום להנציח את הבעיה, להאיץ, לפתח ולבקר במקום להשאיר מאחור. לפני שמקימים יישוב דרוזי חדש, הגיע הזמן להשלים את היישובים הדרוזיים הקיימים ולבנות בתוכם את העתיד.