המתנה לרופא מומחה או לניתוח אינה רק עניין של נוחות טכנית; עבור אדם הסובל מכאב מתמשך, אזרח ותיק או חולה כרוני הזקוק למעקב מציל חיים, כל יום נוסף עלול להיות כרוך בסבל פיזי, בדאגה עמוקה ובפגיעה אקוטית באיכות החיים. נתונים רשמיים שפורסמו בשנים 2024-2025 ממחישים את המציאות המטרידה הזו במערכת הבריאות בחיפה ובישראל.
לפי ניתוח של מרכז טאוב, המבוסס על נתוני משרד הבריאות לרבעון השני של 2025, חציון זמן ההמתנה לרופא מומחה במחוז חיפה עמד על 90 ימים, והממוצע הגיע ל־94 ימים. המשמעות היא שמחצית מהמטופלים נאלצו להמתין שלושה חודשים ויותר אך ורק כדי לקבל מענה ראשוני ממומחה. ברמה הארצית, זמני ההמתנה בתחומי רפואה קריטיים כמו נוירולוגיה ואנדוקרינולוגיה עמדו על סביבות 50 ימים.
המצב חמור אף יותר כשמדובר בהתערבויות כירורגיות. בניתוחים אלקטיביים שהוצגו בדיווחים לשנת 2024, חציון ההמתנה לניתוחי עיניים במרכז הרפואי כרמל בחיפה זינק ל-202 ימים, לעומת פערים עצומים בבתי חולים אחרים בארץ (כגון 22 ימים בלבד בבתי חולים אחרים). המשמעות היא חודשים ארוכים של המתנה עם פגיעה קשה בראייה ובתפקוד היומיומי.
לדעתי האישית, המספרים האלו אינם רק בעיה טכנית של ניהול יומנים, אלא תעודת עניות למערכת הבריאות הציבורית. כאשר תושבי חיפה נדרשים להמתין חצי שנה לניתוח עיניים או שלושה חודשים למומחה, המערכת מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר כלפי האזרח.
הנתונים האלו מעלים שאלות קשות: האם המחסור החמור ברופאים ובכוח אדם במערכת הציבורית מרסק את היכולת לתת מענה סביר? האם נוצר כאן מסלול עקיף שדוחף אזרחים מותשים לרפואה הפרטית? ועד מתי נמשיך לקבל בהשלמה מצב שבו הבריאות בחיפה תלויה ביכולת הכלכלית של המטופל?
השאלה "מי מפקיר?" מכוונת כלפי מערכת הבריאות הציבורית וקובעי המדיניות, אשר מועלים בתפקידם הבסיסי ביותר כלפי האזרח.