נתניהו מבין שהדרך שלו ל־61 קשה. לכן הוא צפוי לפעול בשני צירים במקביל: לנסות למשוך אליו את נפתלי בנט ואת אביגדור ליברמן, ובאותה עת לטרפד כל אפשרות להקמת ממשלה שתישען על תמיכת המפלגות הערביות.
המסלול דרך בנט אינו פשוט. רשימתו המשותפת עם לפיד מורכבת משני כוחות פוליטיים, וקשה לראות את אנשי לפיד מצטרפים לממשלה בראשות נתניהו. גם לבנט עצמו יש התחייבויות ברורות בסוגיות הגיוס והשוויון בנטל, ועדת חקירה ממלכתית, המהפכה המשפטית, בן גביר והיחסים עם החרדים. גם ליברמן יתקשה להסביר לבוחריו תפנית משמעותית אם יחבור לנתניהו.
ובכל זאת, אסור להספיד את נתניהו. איראן, עזה, לבנון והמצב האזורי, עשויים לשמש אותו לקריאה להקמת ממשלה רחבה בשם היציבות והביטחון. גם ההתפתחויות לאחר בחירות האמצע בארצות הברית, יכולות להשפיע על האזור ולחזק את טענתו כי זו אינה שעה לניסויים פוליטיים.
אפשרות נוספת היא ממשלת אחדות בין נתניהו לאיזנקוט, ממשלה ציונית רחבה, ללא תלות בחרדים או במפלגות הערביות, ובתרחישים מסוימים גם בלי בן גביר.
על הנייר זה עשוי להיות הפתרון היציב ביותר. בפועל הוא מחייב ויתורים כבדים משני הצדדים.
אם נתניהו ירצה באחדות אמיתית, הוא יצטרך לשקול פרידה מהחרדים ומהשותפים שעליהם נשען בשנים האחרונות. איזנקוט מצדו יצטרך להסביר כיצד הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו מתיישבת עם ההבטחה המרכזית שלו להחליף אותו.
גם שאלת הרוטציה איננה שולית. אם איזנקוט יצטרף ללא רוטציה, הוא יתקשה להסביר לבוחריו מדוע ויתר על היעד שהציג לאורך מערכת הבחירות. אם תוצע רוטציה, תעמוד מיד גם שאלת האמון ביכולת לממש אותה.
מעל הכול ניצבת ועדת החקירה הממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. קשה לראות את איזנקוט נכנס לממשלה בלי התחייבות ברורה בנושא זה, לצד הסכמות בנושאי הגיוס, מערכת המשפט ומעמדו של בן גביר.
במקביל מתפתח מאבק רגיש סביב ההצבעה בחברה הערבית. יו״ר ועדת הבחירות הורה לשב״כ לחקור חשדות להתערבות זרה ולמימון שנועד להשפיע על הבחירות, והשב״כ הודיע כי יציג את ממצאיו ליו״ר ועדת הבחירות. במקביל נחקרים חשדות נפרדים לשוחד בחירות ברהט.
מדובר בחשדות חמורים שחובה לחקור עד תום. אבל דווקא משום כך נכון להמתין לממצאים ולא להפוך חקירה שטרם הסתיימה לפסק דין פוליטי. הליכוד מנסה להעצים את האירועים ולערער את הלגיטימיות של שיתוף המפלגות הערביות בהרכבת ממשלה. מנגד, מחנה השינוי טוען שאין לפסול מראש 19 חברי כנסת שנבחרו בקלפי לפני שהחקירה קבעה אם ומה הייתה השפעת האירועים על תוצאות הבחירות.
בתוך המציאות הזאת, לזהות האיש שיקבל ראשון מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה, יש משמעות רבה. אם איזנקוט יקבל אותו, הוא יוכל לנהל ראשון את המשא ומתן עם בנט וליברמן, לבחון תמיכה ערבית מבחוץ ואולי אף להזמין את הליכוד להצטרף לממשלה רחבה בתנאים חדשים. נתניהו ינסה למנוע בדיוק את התרחיש הזה.
ארבעה מסלולים עומדים כעת על הפרק:
- נתניהו מצליח למשוך את בנט או ליברמן
- איזנקוט מקים ממשלה הנשענת בדרך כלשהי על תמיכה ערבית
- מוקמת ממשלת אחדות נתניהו–איזנקוט
- או שהפלונטר מוביל לבחירות נוספות
הבחירות לא העניקו לאף אחד ניצחון מלא. נתניהו מחזיק בגוש הגדול יותר, אך אין לו 61; איזנקוט מחזיק במסלול אפשרי להחלפת השלטון, אך הוא תלוי בבנט, בליברמן ובמידה רבה גם ב־19 המנדטים הערביים.
לכן המאבק האמיתי איננו עוד על ספירת הקולות. הוא על פירוק בריתות, על לגיטימיות פוליטית ועל המחיר שכל מנהיג יהיה מוכן לשלם כדי להגיע לראשות הממשלה.
ומי שינצח בקרב הזה, לא יהיה בהכרח מי שקיבל יותר קולות, אלא מי שיצליח לשכנע את שותפיו ואת הציבור שהוויתור שלו הוא פשרה הכרחית ולא הפרת הבטחה.
ספירת הקולות, כולל המעטפות הכפולות, לא שינתה את התמונה הבסיסית. הליכוד התחזק במנדט על חשבון ש״ס, אך מאזן הגושים נותר בעינו: גוש נתניהו עם 53 מנדטים, המחנה בהובלת גדי איזנקוט עם 48, והמפלגות הערביות עם 19.
השאלה המרכזית כבר איננה מי ניצח בבחירות, אלא מי מסוגל להפוך את המספרים לממשלה.