תקציר הפרק הקודם
כשנמרוד, קצין הנדסה במילואים, סיים לחמוש את מטען הנפץ שהוטמן בראש גבעה סלעית במדבר יהודה, כחלק מתרגיל צבאי, ורגע לפני שהחליט לפוצץ את המטען, הוא הבחין לתדהמתו במשהו שגרם לליבו להחסיר פעימה.
פרק שני – עיניים ירוקות
"קִפוּא מַכַּאנַכֻּם!" צרחתי במלוא גרוני. "תעמדו במקום!"
זה לא עזר.
לא ידעתי אם זה בגלל העברית שלא הבינו, הערבית הקלוקלת שלי, או משום שהרוח בלעה את קריאתי.
"בָּארוּד!… בָּארוּד! רוּחוּ מִן הוֹן," צעקתי והרגשתי את מיתרי הקול שלי נקרעים כמעט. "יש שם פצצה, תסתלקו משם!"
שני הילדים שטיפסו בדילוגים עליזים במעלה הגבעה, התקרבו במהירות אל המקום שעוד רגע יתרומם באוויר. נראה היה שלא שמעו את הצעקות שלי.
איך לעזאזל הם הגיעו לכאן? הרהרתי תוך שאני רץ בחזרה אל ראש הגבעה. המחסום בדרך שבין הכפר הבדואי א-זווידין לשטח האימונים אמור היה לעצור אותם. התופעה שבה תושבי האזור ממהרים לשטח מיד עם עזיבת הכוחות בחיפוש אחר דברי ערך שהושארו מאחור, הייתה מוכרת היטב, וזו הסיבה שהצבנו מחסומים על צירי הגישה למקום כל עוד שהינו שם. יכול להיות שהם התחמקו דרך הוואדי? אני חייב לעצור אותם לפני שיקרה כאן אסון.
לחזור אל הגבעה החמושה היה כמו להיכנס לתוך שדה מוקשים, אבל לא הייתה לי ברירה.
אם הילדים ידרכו בטעות על הפתילים הרועמים, או על הנפץ, כל הגבעה תעלה לאוויר יחד איתם.
"וואקף, וואקף! עצור!" צרחתי תוך כדי ריצה.
זה לא עזר. עצרתי במקום והצמדתי את ידיי כמגפון.
"וואקף!" צעקתי מתנשף, מזיע כולי ומנופף בידיי.
השניים סוף-סוף הבחינו בי, האטו את ריצתם ועמדו במקומם. הם נראו מופתעים, אך לשמחתי לא ברחו והמתינו שאגיע. הם הביטו בי בחשש בשעה שנעצרתי במרחק מה מהם, מתנשף, סמוק ומיוזע.
הם היו מבוהלים ואחזו זה בידו של זה.
מזל שלא ברחו, חשבתי.
"בארוד, בארוד!" אמרתי בשקט תוך שאני מצביע על הפתיל הרועם שהיה פרוש ממש סמוך לרגליהם.
הם הביטו לכיוון שעליו הצבעתי, הבינו על מה אני מדבר, נרתעו לאחור והתרחקו מהפתיל הלבן.
רגליהם היו יחפות ולגופם לבשו בגדי טרנינג בלויים. הילד הקטן נראה כבן שמונה והזכיר לי את שחר אחייני ואילו הגדול, שנראה מבוגר בכשנתיים, עמד זקוף וחיבק את הקטן. הם קפאו במקומם ותלו בי עיניים שואלות.
"תעמדו במקום. אל תזוזו," אמרתי בעברית, למרות שידעתי שיש סיכוי קטן שיבינו.
נראה היה שקלטו למה התכוונתי, או שפשוט לא ידעו מה לעשות. התקרבתי אליהם לאט, חייכתי והבטתי לתוך עיניהם, תוך שאני מסמן להם להתקרב אליי.
הילד הגדול היה הראשון שהגיב. הוא התקרב, תוך שהוא מושך אחריו את הקטן. אולי אחיו? הושטתי אליהם את ידיי, רומז שיאחזו בהן, והרחקתי אותם מהפתיל הרועם.
"וֵיין אִינְתוּ סַכְּנִין?" שאלתי למקום מגוריהם בערבית עילגת, תוך שאנחנו מתרחקים מהמקום וצועדים במורד הגבעה לכיוון הוואדי.
"א-זווידין," ענה הגדול חרישית והצביע לכיוון מזרח.
היה זה כפר בדואי קטן שנמצא לא הרחק מכאן.
"טייב," חייכתי.
העפתי מבט חטוף לכיוונו של ג'קי שעמד במקומו וצפה במתרחש. הוא חשש בוודאי לשלומי. אחרי הכול, ובניגוד לכל כללי הבטיחות, חזרתי לשטח חמוש ומוכן לפיצוץ. קיוויתי שיבין מה קורה וידווח לעוזי במכשיר הקשר, יעדכן אותו על העיכוב ויבקש ממנו לוודא שהטמבלים במחסום מבצעים את המשימה שלהם כמו שצריך.
הילדים הבינו בינתיים שאין להם ממה לחשוש.
"תעלו, בואו אחריי," הנדתי בראשי והמשכתי לצעוד במורד הגבעה לכיוון הוואדי, תוך שאני אוחז בידיהם.
הצצתי לעבר רגליהם הקטנות והיחפות שדרכו על האבנים שכיסו את אדמת הטרשים הצהובה, וליבי נכמר. שלחתי אליהם חיוך מעודד והמשכתי ללכת.
אוריד אותם לתוך הוואדי, אוודא שהם מתרחקים ואחזור לג'קי כדי לסיים סוף סוף את המשימה המחורבנת הזאת.
כשהגענו אל גדת הוואדי, הסתבר שבנקודה הזאת יש מצוק קטן שלא מאפשר לרדת למטה.
"הוּנַאכַּ," אמר הילד הגדול, והצביע על מקום במרחק מה מאיתנו.
וואלה, הוא צודק.
במרחק כמה מטרים מאיתנו, השיפוע של גדת הוואדי היה מתון ואִפשר ירידה נוחה. הגענו למקום וירדנו למטה בזהירות.
"שו אסמכּ?" שאלתי את הגדול כשהגענו אל קרקעית הוואדי.
"איסמעיל," ענה בביישנות.
"ואנתָ?"
"אנא אנוּאָר," ענה הילד הקטן בהיסוס.
"אנא נמרוד," אמרתי בחיוך והצבעתי על עצמי, "יאללה חביבי, רוּחְ אל בֵּית," סימנתי בידי אל הכיוון שאליו עליהם ללכת.
הם פנו לדרכם ואני חייכתי בשביעות רצון מהערבית שהצלחתי לגרד. המתנתי במקום וליוויתי אותם במבטי כשהם הולכים ומתרחקים. רציתי לוודא שהם בטוחים. לפני שנעלמו מאחורי עיקול הוואדי, פנה איסמעיל לאחור, חייך ונופף אליי בידו. נופפתי בחזרה ועקבתי אחריהם עד שנעלמו.
יצאתי מהוואדי והתחלתי לטפס במעלה הגבעה, כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי.
"נמרוד!"
פניתי לאחור, ושם למטה בוואדי, במרחק לא גדול, ממש מתחתיי, ראיתי להפתעתי את איסמעיל ואנואר עומדים כשהם אוחזים בידיה של אישה. היא לבשה בגדים בדואיים מסורתיים כהים וראשה היה עטוף כולו בניקאב.
"תודה שהצלת את הילדים," הפתיעה אותי בעברית רהוטה והחוותה על שני הילדים שאחזה בכל אחת מידיה. "שוּכְּרָן."
הבטתי בה מופתע לגמרי.
היא חזרה רק כדי להודות לי?
חייכתי, הנחתי את ידי על לוח ליבי וקדתי קלות.
"נמרוד, חכה רגע. יש לי עוד משהו להגיד לך," אמרה בעברית, והחלה לטפס על גדת הוואדי כדי לקצר את המרחק בינינו.
הופתעתי לגמרי. העברית הרהוטה שדיברה כלל לא התחברה לדמות שמולי. הבטתי בה והתחלתי לרדת לכיוונה, סקרן לשמוע מה יש לה להגיד.
לפתע ראיתי אותה מרימה את ידיה ומניחה אותן על ראשה.
קול פיצוץ עז הגיע לאוזניי, הרעיד את האוויר וגרם לי להפנות בבהלה את ראשי לאחור. נד עצום של עפר, אבנים וסלעים התרומם לאוויר וכיסה את פני השמיים.
"תשכבו, תשכבו!" צרחתי בכל כוחי כשקולי נבלע ברעם הפיצוץ.
זוג עיניים גדולות וירוקות נפערו והביטו בי בבעתה מתוך הניקאב שעטף את ראשה. הספקתי לראות אותה כשהיא מזנקת בחזרה אל המקום שבו עמדו הילדים, נשכבת ומסוככת עליהם בגופה.
חשתי חבטה אדירה בראשי ועולמי חשך עליי. זה היה הדבר האחרון שזכרתי.
הפרק הבא: היכן מסתתר אלוהים?
היכן מתעורר נמרוד, עד כמה קשה פציעתו, מה הוא זוכר ממה שקרה רגע לפני שעולמו חשך עליו והאם הוא מצליח להבין מה עלה בגורל הילדים והבדואית בעלת העיניים הירוקות?
תקציר הספר
הספר יצא לאור בשבועות הקרובים
יוסיפור – מדף היצירות של יוסי ברגר
https://yossi-berger.weebly.com