מבית החולים רמב"ם יצאתי עם מפרק חדש. לא בדיוק מתנה עטופה, אלא יותר כמו חלק חילוף יוקרתי שהוכנס לגופי ותבע תקופת הסתגלות.
בתקופת ההרצה בבית החולים האיטלקי, במסדרונות הארוכים של מחלקת השיקום, גיליתי כי ההליכה אינה פעולה אחת, אלא משא ומתן מתמשך בין הרצון לבין כוח המשיכה. ההליכון היה כלי שייט קטן שעליו חציתי ימים איטיים ואילו הקביים, שהגיעו מאוחר יותר, היו שתי נקודות משען בעולם שפתאום איבד קצת מיציבותו.
לעיתים נדמה היה לי כי גופי אינו אלא אתר בנייה. השרירים עבדו במשמרות, שיווי המשקל עבר שיפוצים, והמפרק החדש היה כמו אותה דיירת שזה עתה נכנסה לבניין, עדיין לא זכרה את כתובת הבית, אבל כבר היו לה דרישות. לפחות שילמה מראש את השכירות.
בית החולים האיטלקי היה בעבורי, לפרק זמן קצר, מעין אי בין שני חופים. מאחור, העולם שבו הלכתי בביטחון ומבלי לחשוב על ההליכה. מלפנים, העולם שבו שוב התאפשר לי ללכת, אבל בינתיים ניתן להתקדם אליו בסבלנות של מי שחוצה נהר על אבנים חלקות.
בפיזיותרפיה לימדו אותי מחדש את מידת הדברים. כמה רחוק הוא רחוק. כמה גבוה הוא גבוה. כמה מאמץ מסתתר בתוך תנועה שאתמול אפילו לא שמתי לב לכך שהיא קיימת.
והיו גם לא מעט רגעים מגוחכים. הרי אני, אישה די בוגרת, בעלת ניסיון חיים, מנהלת משא ומתן רציני עם כף הרגל על האפשרות להתרומם עוד קצת, רק עוד קצת. הגוף, כך מסתבר, אינו מתרשם מקורות חיים.
לאט לאט מתחילים הדברים לשוב למקומם. צעד מתחבר לצעד, הפחד הולך ומתרחק והמפרק החדש חדל להיות גוף זר. הוא הופך להיות חלק מן הנוף.
וכך, הולך ומסתבר לי, כי ההחלמה אינה חזרה למה שהיה, אלא בנייה של שיווי משקל חדש.
בבית החולים רמב"ם החליף לי ד"ר נביל גרייב את המפרק, בניתוח שנראה כמעשה אומנות, ואילו בבית החולים האיטלקי לימד אותי הפיזיותרפיסט המופלא, מרקו סוויד, איך לחזור אל הדרך.
האמת ניתנת להאמר, איני חשה שניצחתי את הגוף. אולי דווקא להפך, אך לתחושתי הצלחנו להגיע להסכם שלום הוגן. הירך קיבלה את הזכות ללכת ושנינו מקיימים עדיין משא ומתן חרישי על נושא המדרגות.
סיכום זמני: היום אני הולכת עם עזרים ועם החלק החדש בתוכי, לא תמיד באלגנטיות, אבל בהחלט בכיוון הנכון, שזה, כשחושבים על כך, הישג לא קטן לאישה שבמשך שבועות אחדים הייתה צריכה להיוועץ עם הירך שלה לפני כל קימה מהכיסא.