היא נקרעת: "הוא לא ילד של חינוך מיוחד!

אני מרגישה שהוא לא צריך לעבור לכיתה קטנה בשנה הבאה, לכיתה ד', כמו שהמליצו בביה"ס. אבל הוא כל כך איטי ולא קורא עוד בלי ניקוד… איך הוא יסתדר תגידי, מי יראה אותו? איך אני אעשה לו את זה? ככה להפריד אותו מהחברים שלו…"

הבטן של אימא אומרת.
אני מחבקת אותה. היא בוכה. אני לוחשת לה שרק עכשיו הוא מתחיל להיות פנוי, כלומר פנוי ל"למידה מוסדית."

חלפו שמונה חודשים.

"יש לך עגבניות שרי." הוא אומר, "היית צריכה לקשור את זה למקל, שיפוד כזה שמן. 'סתכלי שנייה."
הוא מביא לי קרש שמצא. "אני מראה לך. את תוקעת באדמה, קושרת בחוט וזהו, ככה זה לא יוצא על האדמה ונרקב, אסור שזה ייגע, הבנת? (סורק את הגינה) יש כאן בעיות, תקשיבי. איך את משקה כאן?"
אני: "בצינור, מז'תומרת איך?"
הוא: "עגבניות שרי לא משקים בצינור, זה חונק לך אותם. את רואה את הכוס שלך? (זאת עם הקפה של הבוקר שאני עוד מתענגת עליה) תני לי שנייה לראות אותה מבפנים (בוחן את הנפח) אה, שתי כוסות כאלה, כל יום ישר על השתיל, זה מספיק."
הוא ממשיך להתבונן, הרב גנן הקטן (מה עוד לא בסדר בגינה שלי?… ככה אני ביני לביני), עוקר עשב. "תקשיבי זה כבר התחיל להשתלט לך על הגינה, את חייבת לעקור אותם." ניגש לכרובית, חותך חתיכה. "יש כאן בעיה" הוא אומר בעדינות, "לא השקית אותה מספיק, היא יבשה, רואים, וגם שחורה, אל תאכלו אותה… אבל תקשיבי, (קורע חתיכת פטרוזיליה), הפטרוזיליה שלך ממש יפה. זה כנראה כי היא במקום ממש טוב ומקבלת מספיק מים. יש קולורבי… והצמח הזה, איך קוראים לו?" הוא מריח. (סוף סוף אני הגננית הטירונית יודעת משהו) "אה זה שומר". "כן בדיוק" ממשיך הגנן עם תספורת המוהיקן, "הם ממש בסדר… אני יכול לבוא לעזור לך בגינה אם תרצי. אני אוהב."
"בטח, תודה רבה מתוק, זה יעזור לי, נקבע יום גינה."

הוא עבר 3 שנים לא פשוטות. גם אימא דיווחה מפי המורה שהוא 'סתם יושב בכיתה ולא עושה כלום' וויתר על ה"למידה".
אחרי חודש אצלי, הסכים בפעם הראשונה לכתוב מילה בלי שאאיית לו. בכיתה הוא עדיין לא מסכים לקרוא "כי בלי ניקוד זה קשה."
דיברנו על דימוי הטיפוס על ההר. טוב, הילד קשור לאדמה. הוא צחק, הבין, נרגע טיפונת. "איך נקפוץ לראש ההר כשצריך לעלות בשביל בסיבובים לאט לאט למעלה?" (אני עוד זוכרת איך אבא שלי היה אומר: סרפנטינות)
עכשיו אנחנו ליד השולחן הלבן במקום שלי שליד הגינה. הוא רכון, כותב לאט, מרוכז, כתב מדהים.

"נכון אני איטי?"
"מה אתה חושב?"
"שכן. המורה אומרת לי הרבה, אתה צריך להיות יותר מהיר."

אני מסתכלת על האצבעות היפות האלו שלו: "אני רואה שאתה לא מוותר, מקפיד לעבוד עם סרגל, לדייק, לסיים עד הסוף. את הכותרות אתה עושה בצבעים ומקשט. נעים לי לעבוד אתך, לא סתם שאלתי אותך אם תסכים שאראה לילד שאחריך את המחברת שלך."

הוא מוריד את הראש המתוק, המוהיקן הקצוץ.
"כן בסדר."

אני רואה את הפצע. להספיק, להספיק, להספיק, לא להיות איטי כל כך. הפצע שנפתח שם במוסד החינוכי כל יום מחדש.

"חם לי." ככה הוא, מדליק את המאוורר, "אני ראשון נכון? מה, לא טיהרת הבוקר?"
"לא, קח תטהר". אני מושיטה לו את צרור גבעולי המרווה המיובשת.
הוא לוקח את המצית, מרוכז, מדליק, עובר לאט לאט בכל פינה, "זהו." מכבה.
עשה ת'יומית שלו הקטן האחראי הזה בתשע בבוקר.

אני: "עכשיו הכתבה?"
הוא כבר יודע: "להוציא את המצלמה?" צוחק.

המצאתי לו משחק. מצלמים מילה ב"כאילו" עם 4 אצבעות שעושות ריבוע, מסתירים אותה עם האצבע ואז כותבים אותה.

"קחי דף, אני מכתיב לך, את לי."
כשאני כותבת, אני שוגה בכוונה והוא מתקן, "את עושה בכוונה נכון?" הוא מחייך את חיוך הגומה האחת. "ברור בכוונה." ככה אני. והוא: "טוב, לא 'כפת לי."

השיטה הזאת עובדת מדהים. אני אומרת להם מראש: "אני כותבת ויש סיכוי שאכתוב בטעויות. אם אתה מגלה, אתה מקבל את הנקודות לפי מספר הטעויות שזיהית. אם פספסת, אני מקבלת את הנקודות."
הם מתרכזים בטירוף בזיהוי הטעויות. כיף.
ואצלי בלי צחוקים אין למידה רצינית.
אני מוציאה מהמדף את המקראה האהובה עלי, זאת שמשרד החינוך לא אישר.

"אני מסמן חלש בעיפרון, טוב?"
הוא מסמן לי שמונה שורות שאקרא לו, ולעצמו ארבע.
אני קוראת את שלי והוא ה"שולט במצב" קורא בקצב נינוח ובהטעמה.
אני מקפידה על קריאה ברורה ו ל א מכנית. דיקלומיות עושה לי פריחה כי היא התגלמות הריצוי, ה"צריך להספיק" וחוסר המשמעות.
וכשאין משמעות לא תהיה מוטיבציית אמת ללמוד.

בעמוד הבא הוא כבר מסמן לי 6 ולו 4. מיוזמתו, ברור מיוזמתו.
נקודת המוצא שלי תמיד: הם, הילדים, הם אלה שמובילים, מנחים, שולטים בקצב ההתקדמות שלהם. לגמרי. אני השוליה. כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן.
כשהם מתלבטים הם מתייעצים איתי כי הם ב א מ ת רוצים לשמוע מה דעתי. זה לא שאני החלטתי ועליהם לקבל וליישם.
הבקשה לעזרה ולתמיכה מגיעה מ ה ם.

אני קוראת, נהנית: "הבנו את מה שקראנו?" (שאלה שאני שואלת הרבה).
הוא מהנהן. "התקדמתי?"
"מה א ת ה חושב?"
"שכן, אני כבר לא שונא לקרוא, אבל רק עם ניקוד."

"היי מתוק, זוכר איפה אנחנו?"
הוא צוחק, "בדרך לראש ההר."
"בדיוק."

את הדף האחרון הוא חילק כבר ל- 5-5, מבלי שאמרתי דבר. בא לי לנשק אותו.
קראנו בחוברת על בית ספר דמיוני שנמצא על ענן. כשסיים לקרוא, הוא צייר וכתב על בית ספר שהוא המציא, כזה עם גינה גדולה גדולה, בלי שולחנות ועם גן שעשועים ומכולת. בסוף הוא כתב בעיפרון בכתיבה תמה: "ושלא צריך להספיק."