האודיטוריום בחיפה היה מלא עד אפס מקום, למרות שמיד לאחר מכן שודר גמר משחק המונדיאל. "התזמורת הסימפונית חיפה", בניצוחו של יואל לוי העניקה לקהל ערב שכולו חגיגה של מוזיקה ישראלית, קלאסית ופופולרית, והזכירה כי אין תחליף לעוצמתה של הופעה חיה.
כשחיפה בחרה במוזיקה: ערב שבו התזמורת ניצחה גם את גמר המונדיאל
בערבו של יום ראשון 19.07.26, לבש האודיטוריום בחיפה חג. למרות שהעולם כולו היה דרוך לקראת משחק הגמר של המונדיאל ולמרות הפיתוי להישאר מול מסכי הטלוויזיה, בחר קהל רב למלא עד אפס מקום את האולם ולהעניק את הערב למוזיקה.
בין מאות הנוכחים נראו אנשי ציבור, אנשי תרבות, חובבי מוזיקה ותיקים ובני משפחות, ובמרכזם ראש עיריית חיפה, יונה יהב ורעייתו, פרופ' רבקה יהב, שהשתתפו בקונצרט והוסיפו לו ממד חגיגי ומכובד. הייתה זו הצהרה תרבותית שקטה אך רבת משמעות: גם בעידן שבו אירועי ספורט בינלאומיים מרתקים מיליארדים, יש בכוחה של מוזיקה חיה למשוך אליה אולם מלא עד אפס מקום. עוד לפני שנשמע הצליל הראשון היה ברור כי "צלילי קיץ" אינו רק קונצרט נוסף בלוח האירועים של העונה, אלא מפגש קהילתי רחב היקף, חגיגה של תרבות עירונית ושל אהבת המוזיקה, שהצליחה לאחד באולם אחד קהל מגוון שבא לחלוק חוויה משותפת.
ישנם קונצרטים שנמדדים בדיוק הביצוע. ישנם קונצרטים שנמדדים בבחירת הרפרטואר. וישנם ערבים נדירים יותר, שבהם נוצרת תחושה שקהל שלם יוצא מן האולם מעט קל יותר, מעט שמח יותר, כאילו במשך שעתיים הושהה העולם החיצון. כזה היה ערב "צלילי קיץ" של תזמורת חיפה.
במבט ראשון נדמה היה כי מדובר בתוכנית "קלה": יצירות אהובות, מנגינות מוכרות, להיטים מן הרפרטואר הסימפוני, המוזיקלי והעממי. אולם דווקא כאן הסתתר האתגר האמנותי. קל מאוד להפוך תוכנית מסוג זה לאוסף של קטעים פופולריים. קשה הרבה יותר להפוך אותה למסע מוזיקלי בעל היגיון פנימי, כזה שמאפשר לכל יצירה להאיר את זו שאחריה. תזמורת חיפה הצליחה בכך באופן מרשים.
מן הזמר העברי אל אירופה הקלאסית
כבר מן הפתיחה היה ברור כי זהו אינו עוד ערב של בידור מוזיקלי. מיד לאחר הפתיחה החגיגית באו עיבודיו של שמעון כהן, תחילה ל"ירושלים של זהב" ולאחר מכן למחרוזת משירי משה וילנסקי. הבחירה להציב את היצירות הללו בראש התוכנית הייתה מחווה יפה במיוחד למוזיקה הישראלית. במקום להציג אותה כאטרקציה מקומית, היא הוצבה כחלק טבעי ובלתי נפרד מן הרצף הסימפוני.
העיבודים חשפו פעם נוספת עד כמה עשירה יכולה להיות המנגינה הישראלית כאשר היא זוכה לטיפול תזמורתי אוהב. כלי העץ הוסיפו צבעים חדשים, כלי הקשת העניקו עומק רגשי, וכלי הנשיפה ממתכת שמרו על חגיגיות מאופקת. לרגעים נדמה היה כי הקהל אינו רק מאזין, אלא נזכר. כל אחד מצא במנגינות הללו פיסה קטנה של חייו.
מכאן עברה התוכנית אל אירופה של המאה התשע-עשרה, והמעבר היה טבעי להפליא. הריקודים ההונגריים של ברהמס והמחולות הסלאביים של דבוז'ק הזכירו כי גם המלחינים הגדולים ביותר ידעו להקשיב למוזיקה העממית שסבבה אותם. תחת ידיה של התזמורת קיבלו היצירות חיוניות, קצב וגמישות. במקום נגינה כבדה ומוזיאונית נשמעה מוזיקה חיה, נושמת, כזו שנדמה כי נכתבה אתמול.
ברודוויי, הומור ותזמורת אחת שמספרת סיפורים
החלק האמצעי של הקונצרט היה אולי המגוון ביותר. פתאום הופיע ליאונרד ברנשטיין, תחילה עם "קנדיד" ולאחר מכן עם מבחר מתוך "סיפור הפרברים". המעבר מן העולם האירופי אל ברודווי לא נתפס כקפיצה סגנונית, אלא כהמשך טבעי של אותו רעיון: מוזיקה עממית המתעלה לאמנות גדולה.
ברנשטיין היה מאז ומתמיד אמן של אנרגיה בלתי פוסקת ו"התזמורת הסימפונית חיפה" הצליחה ללכוד את התנועה הבלתי פוסקת של המוזיקה שלו. הקצב נשאר חד, המשפטים זרמו בחופשיות, והמעברים בין ליריות להתפרצות דרמטית בוצעו בביטחון רב. הקהל הגיב מיד. קשה היה שלא להבחין בחיוכים שהתפשטו בשורות.
לאחר מכן הגיע לרוי אנדרסון, אולי גדול המלחינים של ההומור התזמורתי. "Fiddle Faddle", "חופשת המחצרר" ו"מכונת הכתיבה" הזכירו עד כמה יכולה מוזיקה סימפונית להיות שובבה. במקום לראות בתזמורת מוסד רציני ומרוחק, היצירות הללו הפכו אותה למגרש משחקים. כל קבוצת כלים קיבלה את רגעי הזוהר שלה וכל פרט קטן הפך לבדיחה מוזיקלית אלגנטית. הקהל הגיב בצחוק ובמחיאות כפיים ספונטניות, לא מתוך נימוס אלא מתוך שמחה אמיתית.
שיאו של הערב
בחלק האחרון של הערב הלך והצטבר מתח חגיגי. אלגר, ביזה, חצ'טוריאן, שוסטקוביץ' וצ'ייקובסקי יצרו שרשרת של יצירות שהלכה והגבירה את הדופק. "מחול החרבות" נשמע מסחרר כתמיד, הוואלס של שוסטקוביץ' שמר על אותה מלנכוליה אירונית שהפכה אותו לאחת היצירות האהובות במאה העשרים, וקטעי "אגם הברבורים" החזירו את הקהל אל הפסגות של הבלט הרוסי.
אי אפשר היה שלא להתרשם מן הגיוון הצלילי. בתוך ערב אחד עברו המאזינים ממוזיקה ישראלית אל רומנטיקה גרמנית, מפולקלור סלאבי אל מחזות זמר אמריקאיים, מן ההומור של אנדרסון אל הדרמטיות של חצ'טוריאן, ומן האלגנטיות של אלגר אל הזוהר הווינאי של שטראוס. למרות ריבוי הסגנונות, התחושה הייתה של יצירה אחת גדולה, פסיפס תרבותי שמאחד עולמות שונים באמצעות השפה היחידה שאינה זקוקה לתרגום: המוזיקה.
הסיום עם "מארש רדצקי" היה צפוי, אך גם בלתי נמנע. כמעט כל אולם קונצרטים בעולם יודע כיצד מגיבה יצירה זו על הקהל, אולם כאשר היא מבוצעת בהתלהבות אמיתית, היא עדיין מצליחה לעורר אותה שמחה ילדותית של מחיאות כפיים בקצב המוזיקה. מיד לאחר מכן, "מארש צה"ל" של תלמי העניק לקונצרט חתימה ישראלית ברורה, כאילו ביקש לומר שכל המסע המוזיקלי הרחב הזה מתחיל ומסתיים כאן, בבית.
יותר מקונצרט קיץ
אחד ההישגים הגדולים של "התזמורת הסימפונית חיפה" בערב הזה היה דווקא הוויתור על כל יומרה אינטלקטואלית מיותרת. לא היה צורך להוכיח דבר. לא היה צורך להעמיס רעיונות פילוסופיים על הקהל. במקום זאת, הוצעה תוכנית שנבנתה מתוך אהבה אמיתית למוזיקה ומתוך אמונה שגם יצירות מוכרות יכולות לרגש מחדש כאשר הן מבוצעות במסירות, בדיוק ובחדוות נגינה.
יש נטייה לחשוב כי קונצרטים קיציים נועדו רק "להקליל" את עונת הקונצרטים. ערב "צלילי קיץ" הוכיח את ההפך. דווקא באמצעות יצירות אהובות ומוכרות הצליחה תזמורת חיפה להזכיר לקהל את אחד מסודותיה הגדולים של המוזיקה: אין צורך במורכבות כדי להגיע לעומק. די במנגינה יפה, בביצוע מסור ובתזמורת היודעת להקשיב לעצמה ולמאזיניה.
כאשר הסתיימו הצלילים האחרונים והקהל עזב את האולם, לא הייתה התחושה של סיומו של עוד קונצרט. אלא הייתה זו תחושה של השתתפות בחגיגה תרבותית, כזו שאינה מבקשת להרשים אלא לשמח, אינה מבקשת להטיף אלא לחבר בין אנשים באמצעות יופיים של הצלילים. בעידן שבו נדמה לעיתים כי התרבות נדרשת ללא הרף להצדיק את עצמה, "התזמורת הסימפונית חיפה" הזכירה אמת פשוטה וחשובה: לפעמים די בערב אחד של מוזיקה מצוינת כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו ממשיכים לשוב אל אולם הקונצרטים, פעם אחר פעם.