סיפור על בניין – בית הכנסת הגדול של פריז: מדי פעם יוצאת הסדרה "סיפור על בניין" אל מחוץ לחיפה, בעקבות מבנים יוצאי דופן שיש להם סיפור הראוי לספרו. גם לאחר שהביקור המתוכנן בבית הכנסת הגדול של פריז לא יצא אל הפועל השנה, התחקיר שערכתי והחומר שאספתי במהלך השנים אפשרו להביא כאן את סיפורו של הבניין – ואת סיפורה של יהדות צרפת במאה וחמישים השנים האחרונות.
בעוד שצרפת תציין בשבוע הבא, כבכל שנה ב־14 ביולי, את יום נפילת הבסטיליה – סמלה של המהפכה שהנחילה לעולם את רעיונות החירות, השוויון והאחווה – ניצב בלב פריז בית הכנסת הגדול שברחוב לה ויקטואר, מבנה המשקף את דרכה הארוכה של יהדות צרפת אל מימושם של אידיאלים אלה.
יהודי פריז
פריז היא אחת הערים המזוהות ביותר עם התרבות, האמנות וההיסטוריה של אירופה. זה קרוב לאלפיים שנה מתקיימת בה קהילה יהודית. מאז ימי השלטון הרומי, דרך ימי הביניים ועד ימי המהפכה הצרפתית, ידעה הקהילה תקופות של שגשוג לצד גירושים, רדיפות ואפליה. המהפכה הצרפתית חוללה תפנית היסטורית במעמדם של יהודי צרפת, והקיסר נפוליאון המשיך את התהליך ופעל להסדרת מעמדם האזרחי השוויוני של היהודים במדינה.
במחצית השנייה של המאה ה־19, עם גידולה של הקהילה והשתלבותה ההולכת וגוברת בחברה הצרפתית, נולד הצורך בהקמת בית כנסת מרכזי חדש – מבנה ייצוגי שיבטא את מעמדה החדש של הקהילה ואת השתלבותה בחיי צרפת.
תולדות ההקמה
במחצית השנייה של המאה ה־19 עברה פריז תנופת פיתוח חסרת תקדים במסגרת תוכנית ההתחדשות העירונית של הברון הוסמן (Haussmann). רובע האופרה החדש הפך למרכזה הכלכלי והחברתי של העיר, ורבים מבני הבורגנות היהודית עברו להתגורר בו.
ביוזמת הרב הראשי לזר איזידור ובתמיכת מנהיגי הקהילה הוחלט להקים בית כנסת מרכזי חדש. המשפחה הקיסרית העניקה לקהילה מגרש ברחוב לה ויקטואר (Rue de la Victoire) – "רחוב הניצחון" – ששמו מנציח את ניצחונותיו של הקיסר נפוליאון. באותו רחוב עצמו התגוררו נפוליאון וז'וזפין בראשית דרכו לשלטון, עובדה המוסיפה למקום ממד היסטורי וסמלי.
עיקר מימון הבנייה הגיע מן הקהילה היהודית, ובראש ובראשונה ממשפחת רוטשילד. העבודות החלו בשנת 1867, הופסקו בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה (1870) והקומונה הפריזאית (1871), וחודשו לאחר מכן. בית הכנסת נחנך בשנת 1874, ומאז הוא משמש בית הכנסת המרכזי של פריז ומקום מושבו של הרב הראשי של צרפת.
האדריכלות
בית הכנסת הגדול של פריז הוא הגדול בצרפת והשני בגודלו באירופה, אחרי בית הכנסת הגדול של בודפשט. את תכנונו הפקידו בידי האדריכל אלדרוף (Aldrophe), שעיצב מבנה אבן מונומנטלי המשתלב בהרמוניה בנופה האדריכלי של פריז.
בשונה מרבים מבתי הכנסת שנבנו באירופה במאות קודמות והסתתרו בין בתי המגורים, בית הכנסת הגדול של פריז מציג את עצמו בגאווה כמבנה ציבורי מרכזי בלב העיר. חזיתו המרשימה, הבנויה אבן בהירה, משלבת קשתות רומיות, עמודונים ועיטורים עשירים. במרכזה ניצבת רוזטה גדולה – חלון שושנה – המזכירה את הרוזטה הידועה של קתדרלת נוטרדאם.
אין זו העתקה של נוטרדאם, אלא דיאלוג אדריכלי עמה – דיאלוג המשקף גם את יחסיה המתהדקים של הקהילה היהודית עם החברה הצרפתית שבתוכה חיה.
אלדרוף אימץ מוטיבים מן האדריכלות הדתית הצרפתית והעניק להם פרשנות חדשה בבית הכנסת.
שלד המתכת של המבנה שבוצע בידי חברתו של גוסטב אייפל (Eiffel)- לימים מתכנן המגדל המפורסם- איפשר יצירת אולם תפילה רחב ידיים, פתוח ומואר – הישג הנדסי מרשים לתקופתו.
הכניסה דרך האכסדרה – הסגורה כיום מטעמי בטחון – מובילה מן הרחוב הסואן אל אולם תפילה חגיגי ומרווח, המוצף באור טבעי החודר מבעד לחלונות הוויטראז'. למרות ממדיו המרשימים, שומר החלל על קנה מידה אנושי היוצר תחושת קרבה והתכנסות. המבט נמשך אל ארון הקודש שבחזית המזרחית, ואילו העוגב הגדול והמקהלה משלימים את אופיו הטקסי של בית הכנסת.
יותר ממאה וחמישים שנה לאחר חנוכתו, ממשיך בית הכנסת הגדול של פריז להיות לא רק יצירת אדריכלות מרשימה, אלא גם סמלה הציבורי של יהדות צרפת.
150 שנות קהילה
מאז נחנך בשנת 1874 השתנתה הקהילה שהתפללה בין כתליו לבלי הכר. בראשית דרכו שירת בית הכנסת בעיקר את בני הבורגנות היהודית של פריז ואת יהודי אלזס־לורן, שעברו לבירה לאחר סיפוח מחוזותיהם לגרמניה בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה (1871). בראשית המאה ה־20 הצטרפו אליהם מהגרים ממזרח אירופה, ולאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו רבבות יהודים מאלג'יריה, ממרוקו ומתוניסיה ושינו את פניה של הקהילה. בית הכנסת, ששירת בראשיתו בעיקר קהילה אשכנזית, משקף כיום בעיקר את מורשתן של קהילות צפון אפריקה.
בין כתליו השתקפו גם תהפוכותיה של יהדות צרפת. הוא היה עד לטלטלה שחוללה פרשת דרייפוס, לטרגדיה של הכיבוש הנאצי והשואה ולהתחדשות החיים היהודיים לאחר שחרור פריז. גם בעשורים האחרונים, לנוכח גל האנטישמיות והפיגועים בצרפת, ממשיך בית הכנסת לשמש מוקד של תפילה, זיכרון וסולידריות.
אבניו של בית הכנסת כמעט שלא השתנו מאז 1874, אך הקהילה שהתפללה בין כתליו השתנתה ללא הכר. משום כך אין הוא מספר רק את סיפורו של בניין, אלא גם פרק מרכזי בתולדותיה של יהדות צרפת.
קוראים יקרים,
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הנ״ל.
אנו מזמינים את קוראינו להציע בניינים כנושאים לכתבות ובמידה ויימצאו סיפורים מעניינים מאחוריהם נשמח לסקור אותם במדור זה.
לשם שינוי כתבה ממש מרגשת ומעניינת על המקומות הקדושים לעם שלנו.
תודה על הכתבה המעניינת !!!
אשמח לעוד כתבות כאלה…
אני מבינה שאם הכניסו עוגב אז היו בדרך להתבוללות כמו יהודי בודפשט, ואולי הדמיון בין המבנים לא מקרי ???
להתבייש בבתי הכנסת בחיפה. בעוד הכנסיות המסגדים ומקדשי הבהאים מפוארים וגדולים רק בתי הכנסת בעיר קטנים מיושנים ובידי החרדים שמזניחים אותם.
תחשבו תייר שבא לאיזה בית כנסת תיקחו אותו, לאף אחד. זה האמת. תל אביב משפצת עכשיו את בית הכנסת הגדול. בחיפה מוזנח וסגור לציבור.
יעל בית כנסת הוא מקום תפילה קדוש לבני עמינו כבר אלפי שנים והוא לא אמור ולא מיועד לביקורי תיירים ,תיירים יכולים לבקר במקומות שהזכרת או במקומות בילוי יעודיים עבורם.
בית הכנסת אמור להיות נקי ומסודר והפשטות והצניעות שבו לפעמים משקפת את הקהילה בסביבתו ויש יגידו נותנת כוח ומחברת יותר מאשר מקומות מעוצבים ומנקרי עיניים.
כתבה יפה ומרתקת אדוני ד"ר דוד בר און ישר כח.
לצערנו גל האנטישמיות לא פסק ואף התעצם גם בימים אלו ברחבי צרפת ובשאר מדינות אירופה נוכח גלי המהגרים שמחים את היבשת ומשפיעים עליה דמוגרפית ופוליטית.
ומי ייתן ונוכל להתאחד בארצנו נוכח האויבים מחוץ ומבית.