חבר המביא צרה צרורה, כמוהו כנחשול-ים המכה בסערה. (א.ס.)
הזדמנות פז לחוות זיעה לא חמה אלא קרה ולא משמש יוקדת או עבודה בטוריה בשמש ביום קיץ חם, הזדמנה לי במפגש ה-16 של חבורת 'שורש' החיפאית.
הסיור החל בגנים הבהאים בעכו וסיור שקט ליד הקבר הקדוש. לאחר מכן מפגש עם נינת אחיו של 'הקדוש' מייסד הכת הבהאית והסבר ימי עם מנהל המרינה בעכו. הפגישה נערכה על סירה המאכלסת קצת פחות משלושים ספנים אמיצים המשתוקקים לראות את חומות עכו כפי שנצפו על ידי נפוליאון שחשב לתומו: "הבה ואכבוש את עכו". הוא שכח עם מי יש לו עסק.
כשאני ביבשה אני אילן תמיר וחסון נכון לכל. וברגע שמשהו מנדנד אותי שלא לצורך, מוחי מגיב באגרסיביות רבה. אחד מהגֶנים הנפלאים שלי נושא את הגן הגורם למחלת-ים או מחלת-נסיעה.
בניגוד לתפישה הרווחת מקור המחלה הוא באופן שבו המוח מגיב על דפוס התנועה הנקלט בחושים השונים. חושים אלו כוללים את מערכת שיווי המשקל הנמצאת באוזן הפנימית.
המוח מתקשה לעבד מידע ומתעוררת שורת תגובות אוטונומיות המשפיעות גם על הקיבה. האדם יחוש סחרחורת, חולשה, בחילה והקאה, בקיצור, יחפש את הדרך הקצרה והבטוחה ביותר אל מותו.
למעלה משעה בילינו בחברת המרצים, שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות ומוחי, במקום להקשיב וליהנות, עסק בסוגיה של: "מה קורה עם הגֶן הארור. יתכן ונטמע בין שכניו". צהלתי בליבי מבלי שהסובבים יחושו: "נרפאתי, סוף סוף. עכשיו אוכל להתגייס לצי ולהיות קברניט של אנייה המפליגה לגלות ארצות חדשות ואולי יעשו עלי סרט". אני מתנדנד שעה ומרגיש מצוין.
בסופו של השיח העיר מישהו הערה מטומטמת מאד שאמרה משהו כמו: "אם אנחנו כבר על הסירה אז אולי נפליג?"
גיבור הים לא התייחס אל החבורה כנחותים ממנו. רק חשב שהוא המתחרה בכרישים בשחייה למרחקים ארוכים ואינו פוחד מאיזה גל קטן של שמונה מטרים.
העיניים הופנו אלי, מארגן הקבוצה, כאילו שאני פילדמרשל של הצי, ומומחה בינלאומי לימייה. אני שהפכתי לאוויל מרוב שנותיי, הנהנתי כיאה לגיבור לאומי ולוחם חופש מהולל האומר: "צאו לדרך, רק אנחנו נכבוש את הים הגדול".
במקום להתרומם ולרדת מכלי השיט הארור, נשארתי במקומי כרומז לכולם: "חברה' אני פה, בשעת צרה אתם יכולים לסמוך רק עלי, הסירו דאגה מליבכם, אתם בידיים טובות ואוהבות".
הספן המוביל התניע מנוע דיזל ישן שכבר עבר מזמן את טווח הנסיעה שהקציבו לו בוניו, שבוודאי כבר פרשו מעולו של העולם הזה כשהם בשיבה טובה לאחר שנהנו מפנסיה טובה שהניבה בניית המנוע הזה. הסירה, הדומה יותר לאמבטיה גדולה ששימשה איזה פחה' טורקי לאורגיות אדים, כוללת ספסלים בלתי מרופדים הפתוחים לכל רוח. מנועה הישן החל לקרטע אל מחוץ למזח המגן על המעגן מפני הגלים. ההפלגה בתוך המעגן אינה מבשרת על העומד להתחולל.
אני מאוהב בים אהבת נפש. אוהב להתבונן בו ואוהב לטבול את רגליי העייפות בגלי החוף. חלומי הוא להתגורר סמוך לקו החוף ואיני חושש מרשימת המחלות להן גורמת הלחות שבקרבתו. רחש הגלים מזכיר לי כמה לילות שינה ב'אבו-רודס' בווילה הסמוכה לקו המים. נרדמתי כמו תינוק ברחם אמו, נאנח מהנאה למשמע נהמתם החרישית והמונוטונית של גליו. אבל…. לנדנד אותי על גלים כאלו…
ברגע שהאמבטיה הגיחה אל מחוץ למזח הבנתי שמשהו רע עומד להתרחש. אני יודע אפילו מהו. איני יודע באיזו עוצמה הוא יגיע ושום כוח עליון לא ימנע את בואו. אני מרגיש מצוין, מחייך ומשוחח עם החברים סביב.
התבוננתי ביזם שהגה את הרעיון המדהים להפלגה בים שהאל האחראי עליו שיכור כלוט. בלוריתו המפורסמת, הפעם בלבן, מתנפנפת ברוח, חיוך גיבורים נסוך על פניו והעיקר נהנה מכל הטלטולים והקפיצות.
התבוננתי בפניו של מי שביקש הפלגה. ממתין, מתחנן בדממה שיפנה אלי, שיראה מה עובר עלי בעקבות הרעיון הגאוני שהגה. הוא היה שקוע בהצלפות הרוח על פניו, אוחז במוט האחיזה, מתבונן קדימה בעיניים מצומצמות ונחושות כאילו היה אדמירל נלסון המפליג בראש ארמדה אדירה המפליגה אלי קרב. הקרב הגורלי. אז יש קורבן ראשון במערכה, במקרה זה אני, אין מה לעשות זה מחיר הניצחון.
דקה חולפת… ומאומה. עוד אחת עברה, אני מתבונן באופק העולה ויורד בקצב מטורף וממשיך לנשום חמצן מלוח כמו כל בני-האדם הנמצאים בלב-ים. בשלב מסוים הרגשתי שלא כל החמצן שאני דוחק אל תוך ריאותיי מגיע אל יעדו.
"אתה מלבין, פניך מאבדות דם", אומר לי תמרי, ימאי וותיק ובעל ניסיון רב בים ובגליו.
הסירה מיטלטלת בפראות מצד אל צד, קדימה ואחורה. פוסידון ששתה כוסית אחת יותר מידי לא מסוגל להחליט לאן להשליך את הגיגית המקרטעת ומים מתחילים להציף את התחתית. ואז קרה הדבר…. פניי וידיי הקפואות מהרוח הקרה נתאבנו על עמוד האחיזה ובעורפי התחלתי לחוש בחום והבנתי מיד שהיא הגיעה. אגל קטנטן של זיעה קרה החלה להתפשט לאורך עמוד שידרתי והגיעה עד לברכיים. אחריו הגיע השני ותוך שניות חשתי בנחשול קר של זיעה מציף את גבי. עדיף אולי לעמוד למבחן מול תמסח עצבני ורעב. התחלתי לחשוב על הסוסים בקרוסלה המסתובבים כל היום ונושאים על גבם ילדים צוהלים ומקיאים.
בזכות האיי. קיו. הגבוה שלי הבנתי מיד שסופי קרב. האם חילקתי את רכושי בין ילדיי בהגינות? האם לא קיפחתי מישהו? הפתרון היחיד הוא לקפוץ למים ולחזור בשחייה, או במקרה הטוב לטבוע ולא לסבול מההרגשה היונקת את טיפת כוחך האחרונה. תמרי הפסיק לדבר איתי. נדמה היה לי שאפילו נפרד וראיתי דמעה בזווית עינו. הוא מלמל משהו באוזנו של סמי והם התיישבו 'שבעה'. פניי שדרו הכל, אין צורך להכביר במילים.
לא הצלחתי לקלוט את מבטו של 'אדמירל נלסון'. מוחו עסוק, בוודאי, בתכנון הקרבות הבאים עליו לטובה ולא במחלת ים של אחד מפקודיו. במלחמה ישנן קורבנות, גם אם מפקדך הוא 'הבלורית'.
הכרתי התערפלה והספקתי לשמוע את תמרי מבקש לחזור. ברסיס הישרדות אחרון הצלחתי לנשום אוויר ים מלוח ולמנוע מעצמי לקפוץ לים הגועש, לשתות את מימיו וזה יהיה הטעם האחרון שאחוש בגרוני. הייתי מעדיף לקבל עוגת ז'רבו קטנה כשבמרכזה מתנוסס חצי שקד לבנבן שננעץ לפני האפייה. חלום נעים וחמוד אך המצב בשטח אינו מאפשר זאת.
זיעה קרה עם מוח קפוא מהרוח, תשלובת גופנית מסוכנת. דם מגיע ללב בכמות מזערית, דבר היכול לגרום לעצירת פעילותו. תינוק עם היוולדו מותנע מנוע ליבו והמתנע מושלך לאי-שם. עצירת הפעילות בשלב מסוים בחיים עלולה לגרום להפסקת פעילותו לנצח. לא זה המצב אליו אני שואף להגיע.
הסירה מתייצבת עם התקרבה למזח. החלק האובדני של ההרגשה החל לחלוף. במבט חטוף הצלחתי לראות את האדמירל מזנק מכלי השיט טרם עצירתו המוחלטת. לא הגלים מזרי האימה ולא הקרבות הימיים באויב האכזר החלישו או ריפו את כוחו. צעיר ועול ימים כשמאבקים בני עשרות שנים לא נתנו אותותיהם ביכולותיו.
ואילו אני, ובכוחות על אנושיים הצלחתי לעלות על הרציף שהתנדנד יחד עם חומות עכו הבצורות. התייצבתי איתן והבחנתי בכל החברים מטפסים החוצה מה'פיילה'. כל עכו מתנדנדת ואין איש יכול להושיע. לא היה ביכולתי אפילו להתריע ולהזהיר מפני הנדנוד הנוראי הזה. מישהו עוד עלול להיפגע.
השתדלתי לחייך, משדר עניינים כרגיל. האם כולם צריכים לדעת בדיוק מה עובר עלי? חיוכי האווילי השתרע על רקע פרצופי המלבין שהדם פסק מלהגיע אליו והוא על סף נמק. ישראל תמרי וסמי רוסמן שועלי ים וותיקים, 'וטרנים' אמיתיים מנסים לעודד ומסבירים לי על המחלה. הכי חשוב זה לזכור!!! ממחלת-ים לא מתים, אך מובטח שלא רוצים לחזור שוב לים. עד לפעם הבאה.