אלכס, גיבור הסרט "חולה אהבה בשיכון ג'", נהג ללגלג על הדמות שגילם יוסף שילוח, הפרסי בעל המבטא המוזר. למשל, במקום "איראן", הוא אמר "איראון". צחקנו על המבטא הזה, והוא ממשיך להצחיק אותנו גם היום כשאנחנו שומעים את החיקויים של הסטנדאפיסט אבנר דן.
מאז הקרנת סרטי "אסקימו לימון" ו"חולה אהבה" חלף זמן רב. איך קרה שהמבטא המשעשע הזה, של בני מולדתה של הזמרת ריטה, קיבל פתאום משמעות כה גורלית בחיינו? בעבר ידענו בעיקר סטיגמות: שהפרסי קמצן, או שיש לו את השטיחים הכי טובים בעולם והוא מוכר אותם הכי בזול. הכיצד? בשביל להבין זאת צריך להכיר את העמים האסייתים, שסיגלו לעצמם דפוסי מחשבה ייחודיים ובעיקר מיומנות גבוהה בניהול משא ומתן.
נראה כי ההיסטוריה העולמית מלמדת אותנו שיעור חשוב על כוחו של עם. בהונגריה, למשל, שלט מזה שנים הדיקטטור ויקטור אורבן, שעשה במדינה כבתוך שלו, שינה חוקים וחוקה כחפצו, והיה חביב על מנהיגים מסוימים בעולם אך שנוא על רבים בארצו.
בפולין, מפלגת החוק והצדק (PiS), עוללה במשך שנים למערכת המשפט את מה שמנסה הקואליציה לעולל אצלנו בישראל, היא זלזלה, לעגה והטרידה את השופטים ללא הרף. אלא שהעם הפולני מאס בדיקטטורה ובבחירות האחרונות זרק את מפלגת ה-PiS לפח הזבל של ההיסטוריה. אף על פי שאנשיה מבטיחים לחזור, והרדיו הדתי (Radio Maryja) עדיין משדר שירי הלל לימין, אך לאחרונה העם הפולני בחר בשינוי.
מה אצלנו? ישנו מנהיג, בעבר יפה תואר ובעל כישורי נאום מרשימים בעברית ובאנגלית, המנסה לשחזר את מה שעשו ידידיו לשעבר בהונגריה ובפולין.
כדי להבין את המצב הנוכחי, כדאי להיזכר בכמה תחנות בהיסטוריה של איראן. בתקופת מלחמת העולם השנייה נכנסו אליה כוחות אמריקאים ובריטים לצורכי המלחמה. כשהשאה רזא ח'אן התקומם נגדם, הבריטים אילצו אותו לוותר על כסאו והגלו אותו. במקומו המליכו את בנו הצעיר והממושע, מוחמד רזא פחלווי, ששמח לקבל את תפקיד השאה.
באותה תקופה התארגן בברית המועצות כוח צבאי של פליטים פולנים, שנקרא "צבא אנדרס" על שם מפקדו, הגנרל ולדיסלב אנדרס. בהסכמת בעלות הברית, עבר הצבא דרך איראן ועיראק אל פלשתינה (ארץ ישראל). יחד איתם הגיעו "ילדי טהרן", ילדים יהודים שניצלו כך מהשואה. הצבא הפולני שהה זמן מה בארץ, וחלק מהחיילים היהודים ששירתו בו, וביניהם מנחם בגין המפורסם, ערקו ונשארו בארץ כדי להילחם על הקמת המדינה. צבא אנדרס, המשיך מכאן לאיטליה ונחל ניצחון מרשים בכיבוש מבצר מונטה קסינו.
לפני כ-50 שנה, השאה פחלווי נתקל במרי אזרחי עצום של דלת העם, שמצבה הכלכלי היה בכי רע. רוב האיראנים האמינו שהפלת השאה תביא שגשוג. פלגים דתיים, חילוניים ומפלגות קומוניסטיות התאחדו במטרה להשתחרר מהמלך הנהנתן. מי שניצל זאת והסית את העם היה אייתוללה חומייני. הוא ניהל את המרד ממקום מקלטו בצרפת, שם זכה להגנה מהשלטונות הצרפתיים. חומייני שידר דברי ארס נגד הליברלים, השמאלנים והציונים, ההמשך ידוע: השאה ברח למצרים, וחומייני השתלט על איראן באכזריות וחיסל את כל מתנגדיו.
מאז חלפו כחמישה עשורים. איראן הפכה למעצמה צבאית וטכנולוגית בעלת אוריינטציה דתית קיצונית, המפיצה שנאה ואיומים כלפי המדינות הסוניות, ארה"ב וישראל. האם כל האיראנים שונאים את ישראל? כנראה שלא. רבים מתנגדים למשטר הדיכוי שהוציא להורג אלפי מתנגדים פוליטיים, אך הם חלשים ומבועתים. חומייני הקים את "משמרות המהפכה", מעין זרוע ביצועית אכזרית שמדכאת כל התנגדות, בשיטות חינוך ושטיפת מוח מגיל צעיר, המזכירות משטרים אפלים מהמאה הקודמת.
מתנגדי משטר רבים שברחו למערב חולמים על הפלת המשטר והחזרת המלוכה בראשות יורש העצר, בנו של השאה, הדומה לאביו כשתי טיפות מים. הגולים הללו מצאו מקלט בארצות המערב, והם מנסים לשכנע את העולם שהעם האיראני כמהה לחופש ומוכן למהפכה בכל רגע יש רק לתת את האות המתאים. הגפרור המהפכה אומנם ניצת מספר פעמים במחאות עממיות, אך הבעירה הגדולה לא הגיעה, אם בשל הפחד המשתק מפני משמרות המהפכה, ואם משום שדור שלם כבר אולף במשך 50 שנה לחיות תחת האסלאם הקיצוני.
וכאן עכשיו אצלנו, תחנות הרדיו והטלוויזיה מארחות תדיר את ה"מומחים" לענייני איראן שמשדרים לנו ישירות למוח…
אנחנו בישראל כמעט והשתכנענו מאותם יוצאי איראן, "פרשנים ליצנים" בעלי מבטא פרסי, ומכריזים באמצעי התקשורת ומבטיחים לנו שאוטוטו משטר האייתולות קורס ואיראן הופכת לידידתנו.
עשו לי טובה, פרשנים יקרים, לכו לשחק ב"ארץ נהדרת" אתם עצמכם ולא החקיינים שלכם וזאת לטובת כולנו.
שם הסרט: "אלכס חולה אהבה". ה"שיכון ג' " הוא סרט אחר.