אני שואל את עצמי: אם העולם הוא לא מה שאנחנו רואים, מה זה אומר על היכולת שלנו להגיע ל"אמת" אובייקטיבית?
הטענה שלי נוגעת ישירות לליבה של הפילוסופיה הפיזיקליסטית, הניסיון להבין מה "אמיתי" ומהו בסך
האמת העירומה: האם המדע חוקר את היקום או רק את מגבלות התודעה שלנו?
דמיינו את עצמכם עומדים על הטיילת בחיפה בשעת שקיעה. אתם מביטים מערבה והעיניים שלכם משדרות למוח תמונה מרהיבה: גוונים של כתום עז, ורוד שמתמזג בסגול וזהב שמשתקף על המים. אתם שומעים את רחש הגלים המתנפצים על הסלעים ומריחים את המליחות המרעננת של הים. המראה הזה מרגיש מוחשי, אובייקטיבי, "אמיתי".
אבל האמת, האמת העירומה, היא שאף אחד מהדברים האלה לא באמת קורה בחוץ. אנחנו נתקלים כאן בליבה של הפילוסופיה הפיזיקליסטית, הבוחנת מה "אמיתי" ומהו בסך הכל "תוצר לוואי" של המערכת העצבית שלנו.
הפיזיקה של העולם: אין צבע, יש תדר
אם נסתכל על העולם דרך העיניים של פיזיקאי (ללא המשקפיים של הביולוגיה), המציאות מורכבת מגלים אלקטרומגנטיים ומפוטונים, חלקיקים חסרי מסה שנושאים אנרגיה. כשפוטון פוגע באובייקט, חלק מהאנרגיה נבלע וחלק מוחזר. אין באובייקט עצמו שום "אדום" או "כחול". המציאות בחוץ היא חסרת תכונות: היא לא צבעונית, היא לא מרעישה (קול הוא בסך הכל תרגום של גלי לחץ באוויר), והיא לא חמה או קרה (חום הוא תנודה קינטית של מולקולות). כל מה שאנחנו תופסים כ"עולם", הצבעים, הריחות, הטעמים והצלילים, הם יצירות מוח מבודדות שקיימות רק בתוך הגולגולת שלנו.
מהפרח ועד הים: האשליה שבנינו לעצמנו
כדי להבין עד כמה המציאות שלנו היא תוצר של תרגום מוחי ולא של אובייקטיביות, בואו נבחן כמה דוגמאות יומיומיות:
הפרח האדום בגינה: הפרח עצמו אינו אדום. הוא בנוי כך שהוא בולע את רוב אורכי הגל ומחזיר רק את זה שאנחנו מתרגמים ל"אדום". אם הייתם דבורה, הייתם רואים את אותו הפרח בצבעים שונים לגמרי (בתדרים אולטרה-סגולים) כי המוח שלכם היה זקוק למידע אחר. האם הפרח הוא אדום? הוא לא זה ולא זה, הוא פשוט אובייקט שמחזיר אנרגיה.
מי הים בחיפה: המים שקופים לחלוטין. ה"כחול" שאנחנו רואים הוא המקבילה המוחית למספרים פיזיקליים של תדרים מפוזרים. אם המוח שלנו היה בנוי אחרת, היינו יכולים לראות את הים כמרקם של תנודות מולקולריות או כזרם של חלקיקים.
הפרי הבשל: ה"אדום" של התפוח הוא הסימן שהמוח משתמש בו כדי לומר: "זהו פרי בשל, יש בו סוכר". זוהי מערכת התרעה מתוחכמת שנועדה להבטיח את ההישרדות שלנו.
המוח כמתרגם: האבולוציה כסימולטור
המוח שלנו לא "רואה" את המציאות כפי שהיא, אלא יוצר מודל ייצוגי שלה. האבולוציה פיתחה אצלנו את היכולת לתרגם תדרים ונתונים יבשים לחוויות של "קואליה" (Qualia) כדי שלא נדרוך על מוקש או ניפול מצוק. אנחנו חיים בתוך "סימולציה" שהמוח יוצר עבורנו מתוך בליל של מידע פיזיקלי גולמי.
בעבודתי המחקרית על בינה מלאכותית (AI) במינהל הציבורי, אני מזהה תהליך מקביל: אנחנו מנסים להחיל מודלים לוגיים, כמו "מודל שעון החול", על מציאות חברתית מורכבת. השאלה היא האם המודלים שאנחנו בונים משקפים מציאות, או שמא הם רק משכפלים את ההטיות הקוגניטיביות המובנות שלנו?
הפער הזה מקבל משנה תוקף בפוליטיזציה של החירום. בחיפה, "ארכיטקטורת הפחד", המקלטים והתכנון המבוצר, היא דרך פיזית לעצב את התודעה. כשאנחנו חיים תחת איום, המוח עובר למצב "פילטר סלקטיבי". אנחנו לא רואים את המציאות, אלא את "דימוי המשבר". הממסד הפוליטי לעיתים מעצב את המרחב הציבורי כך שהוא מקבע את התחושה שזהו העולם היחיד הקיים.
המרדף אחר האמת
אם המציאות בחוץ היא "חושך ושקט" של חלקיקים, האם המדע בכלל חוקר את העולם, או שהוא חוקר רק את מגבלות המוח האנושי?
העובדה שאנחנו מבינים שהחושים שלנו מטעים אותנו, שהבינה המלאכותית שלנו עשויה להטות נתונים, ושהפוליטיקה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו, היא ההישג הגדול ביותר של האדם. היכולת להביט מעבר ל"צבעים" שהמוח מצייר ולהבין שהמציאות עמוקה יותר מכל מודל ביולוגי או פוליטי, היא הסיבה לכך שאנחנו ממשיכים לחקור. המדע הוא הניסיון הנועז ביותר לפרוץ את גבולות הגולגולת ולגעת באמת העירומה, גם אם היא זרה ורחוקה מכל מה שהחושים שלנו מסוגלים לדמיין.
סיכום
בפיזיקה, לעולם החיצוני אין צבע. תפוח הוא לא "אדום" והשמיים הם לא "כחולים". יש רק קרינה אלקטרומגנטית באורכי גל שונים. כאשר הגלים האלו פוגעים ברשתית העין, הקולטנים שלנו (המדוכים והקנים) מתרגמים את האותות הפיזיקליים לאותות חשמליים. רק אז, בתוך החושך המוחלט של הגולגולת, המוח מייצר את מה שאנחנו מכנים "צבע". זוהי האמת העירומה: הצבעים לא קיימים בטבע, הם קיימים רק בתוך התודעה שלנו.