אנו חווים את עצמנו כיצורים בוחרים. הבחירה נדמית לנו כפעולה טבעית כל־כך, עד שקשה לדמיין קיום אנושי בלעדיה: לבחור, להעדיף, להחליט, לשנות כיוון. אך דווקא המובנות מאליה הזו מעוררת חשד פילוסופי. שכן חוויה אינה הוכחה, ותחושת בחירה אינה ערובה לכך שהבחירה מתקיימת כפי שאנו מספרים לעצמנו. ייתכן שאנו בוחרים, אך ייתכן באותה מידה שהתודעה רק מדווחת בדיעבד על מה שכבר התרחש, ומלבישה אותו בסיפור של רצון, כוונה ושליטה. ואם הבחירה היא סיפור ולא עובדה, נשאלת שאלה מטרידה יותר: איזה סיפור התודעה נוטה לספר, ומה היא מנסה להשיג באמצעותו.
ניסוי פשוט וידוע מאיר את השאלה הזו באור חד. למשתתפים חושפים כעשרים מילים: מנוחה, עייפות, מיטה, שמיכה, לילה, ועוד מילים מאותו שדה סמנטי. לאחר מכן הם מתבקשים לרשום אילו מילים הם זוכרים. כשליש מהם יזכרו בביטחון מלא את המילה "שינה", מילה שלא הופיעה כלל. לא היה זה ניחוש ולא בלבול. המשתתפים זכרו. לו היו מתבקשים להגן על זיכרונם, היו עושים זאת בביטחון גמור, חלקם אף היו מציינים היכן ברצף הופיעה המילה המדומה.
משמעות הניסוי חורגת מהשאלה כיצד אנו זוכרים. הניסוי חושף עיקרון עמוק יותר: התודעה אינה מכוונת בראש ובראשונה לאמת עובדתית אלא לקוהרנטיות. היא מעדיפה עולם שלם על פני עולם מדויק, רצף משמעותי על פני רשימת פרטים נכונה. המילה "שינה" לא הופיעה, אך מבחינת התודעה היא הייתה אמורה להופיע. היעדרה נחווה כחסר שיש להשלים. אין זו עדיין משמעות במובן הקיומי העמוק, אך זהו אותו דחף בסיסי: להשלים, לארגן, ליצור עולם שיש בו היגיון.
הפער הזה בין עובדה למשמעות, בין עולם כפי שהוא לבין עולם כפי שהתודעה מבקשת שיהיה, מקבל ניסוח פיוטי מדויק אצל חנוך לוין:
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק
אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק
לוין מתאר עולם של עובדות פשוטות. העץ ירוק, הים עמוק. אין ביניהם יחס, אין תלות, אין רגש. זהו עולם נטול משמעות אנושית, כמעט שיר זן. אך אז מופיעה השאלה: "מה אכפת לו". ברגע הזה נכנסת התודעה האנושית בדלת, גם אם רק כדי להיסגר מיד. עצם העלאת האפשרות של אכפתיות חושפת את הצורך האנושי לייחס משמעות, גם כשהעולם מסרב לשתף פעולה.
בהמשך השיר כותב לוין:
אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים
מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק
האדם שר שירים לעובדות. הוא אינו מסתפק בכך שהעץ ירוק והים עמוק; הוא זקוק לכך שיהיה לכך פשר. אך הטבע שותק. הציפור עפה, ולציפור לא אכפת אם האדם ישיר או ישתוק. כאשר האדם מגלה שהעולם אינו מהדהד את משמעותו, הוא בוחר בשתיקה.
לוין מציג כאן תפיסה חדה של התודעה: לא כמראה המשקפת את המציאות, אלא ככוח המשלים אותה באמצעות משמעות. המשמעות אינה טמונה בעולם העובדות: בעץ הירוק, בים העמוק, בציפור העפה, אלא באופן שבו התודעה מפרשת עובדות אלו, קושרת אותן לרגש, לזיכרון ולזהות. זהו קו מחשבה ברור ומובהק, האמת העובדתית קיימת אך חוויית הקיום האנושית נוצרת דרך הפרשנות שממלאת את שתיקת העולם.
אך איזו משמעות התודעה מחפשת? האם המילה "שינה" בניסוי מייצגת רק ניסיון טכני לעשות סדר, או שמא היא חושפת מנגנון עמוק יותר, מנגנון של זהות, של אגו?
כאן נכנסת תפיסת הזן. זן ותודעה נפגשים בנקודה פרדוקסלית: הזן עוסק ללא הרף בתודעה, אך מתנגד בעקביות להפוך אותה לאובייקט מחשבה. בעיני הזן, עצם השאיפה להגדיר מהי תודעה היא כבר ביטוי לאחיזה, ניסיון של התודעה לאחוז בעצמה. לכן הזן אינו מציע תיאוריה אלא תרגול: שהייה ישירה במה שמופיע, לפני שהחוויה נארזת לסיפור של "אני".
הזן מבחין בין שני אופני תפקוד של התודעה. האחד הוא תודעה מארגנת: ממיינת, משווה, שופטת ומספרת לעצמה סיפור מתמשך של זהות. זוהי תודעת האגו. השנייה היא תודעה נוכחת, שאינה מבטלת מחשבה או רגש אך גם אינה נאחזת בהם. אין כאן מצב מיסטי, אלא פשטות רדיקלית: מחשבה עולה ונראית כמחשבה; רגש מופיע ונחווה כרגש.
במובן זה, למילה "שינה" יש שני מופעים. האחד הוא מופע מארגן, השלמת תבנית לשונית כדי ליצור עולם קוהרנטי. השני הוא מופע אגו עדין: חיזוק התחושה "אני זוכר", "אני מבין", "אני שולט בחומר". האגו כאן אינו גאווה אלא מנגנון בסיסי של ייצוב עצמי.
ההבחנה בין תודעת אגו לתודעת זן, אינה הבחנה מוסרית. תודעת האגו חיונית לבניית זהות, לאחריות, ליצירה ולקשר אנושי. הבעיה אינה בקיומה אלא בדומיננטיות שלה. כאשר האגו הופך למרכז קבוע, כל חוויה נמדדת לפי מה שהיא אומרת עלי: האם היא מאיימת, מקדמת, מאשרת. כך מתרבה הדרמה הפנימית.
בתודעת זן, לעומת זאת, החוויה אינה מאורגנת סביב "מי חווה" אלא סביב "מה מתרחש". יש פחות צורך להסביר ופחות צורך להצדיק. אין כאן אדישות אלא פתיחות. התודעה אינה מחפשת עקביות של זהות אלא נוכחות של רגע.
ההבדל בין שני האופנים מתגלה בבהירות ביחס לסבל. בתודעת אגו, הסבל מוכפל דרך פרשנות: לא רק שכואב, אלא שכואב לי, וזה אומר משהו על חיי. בתודעת זן, הכאב אינו מוכחש, אך אינו נעטף בסיפור נוסף. הסבל מתקצר משום שההתנגדות אליו נחלשת. זהו שינוי איכותי, לא שינוי מוסרי.
בעוד תודעת האגו שואפת למשמעות, שליטה והמשכיות, תודעת הזן מאופיינת בהסכמה לשבריריות ולחוסר ידיעה. היא אינה שואלת ללא הרף "מה זה אומר?" אלא מאפשרת לדברים להיות כפי שהם. המעבר אינו מ"אני" ל"אין אני", אלא מ"אני כמרכז" לחוויה ללא מרכז. ה"אני" אינו נעלם, אלא מתגלה כתהליך זמני, כצומת של זיכרון, הרגל, שפה וציפייה.
הזן אינו מציע בריחה מהעולם אלא חזרה אליו. היכולת לשטוף קערה, לשמוע ציפור או לקרוא שיר בלי להפוך כל חוויה לאמירה על העצמי. התודעה חדלה להיות בעיה שצריך לפתור והופכת שוב לאופן פשוט של היות.
ניתן לראות את המעבר מתודעת אגו לתודעת זן לא כמהפך חד אלא כתהליך התבגרות תודעתי, המתרחש לרוב במקביל להתבגרות הפיזית. תודעת האגו מאפיינת את שנות הבנייה: זהות בתהליך עיצוב, תחושת שליטה, אמונה סמויה שהחיים ניתנים לניהול ושכישלון הוא סטייה אישית ולא תנאי קיומי.
עם השנים, דרך הצלחות וכישלונות, אהבות ואובדן, מגבלות גוף ואכזבות שקטות, נוצר סדק בהנחה הזו. לא כהתפכחות צינית אלא כהיכרות מצטברת עם העובדה שהחיים מתרחשים גם ובעיקר מחוץ לרצון ולתכנון. החוויה נעשית ישירה יותר ופחות אידיאלית. דברים קורים. חלקם טובים, חלקם כואבים, ורבים מהם פשוט אינם בשליטתנו.
כאן מתאפשר מעבר לתודעה זנית: לא ויתור על פעולה אלא ויתור על האשליה שהעצמי הוא המרכז שממנו הכול נובע. תודעת זן של גיל אינה תוצאה של חוכמה מופשטת אלא של עייפות עמוקה מן המאבק. ככל שהאגו פוגש שוב ושוב את גבולותיו, נפתחת האפשרות להרפות, לא ככניעה אלא כהשלמה.
וכאן חוזרת שאלת הבחירה, אך בגרסה שונה. לא בחירה כשליטה מוחלטת על המציאות, אלא בחירה כתגובה. הבחירה אם להיאחז או להרפות, אם להוסיף סיפור או לשהות במה שיש. לא תמיד אנו בוחרים מה יקרה לנו, אך לעיתים אנו בוחרים כיצד לפגוש את מה שקורה.
כך, ההתבגרות מאפשרת לעיתים מעבר מתודעה המבקשת לעצב את העולם לתודעה המסוגלת לשהות בו. פחות שאיפה לשלמות, יותר נוכחות; פחות שאלות של "איך זה אמור להיות", ויותר מוכנות לפגוש את מה שיש. זהו מעבר שקט, לא מובטח ולא אחיד, אך כאשר הוא מתרחש, הוא דומה למה שהזן מתאר כהתעוררות יומיומית: חיים שאינם נמדדים עוד לפי מידת השליטה בהם, אלא לפי מידת ההסכמה להיות חלק מהם.
לא הייתה התייחסות לבעיית הבחירה:
האם אנחנו בוחרים,
או שמה שמרגיש לנו בחירה זו אשליה, ולמעשה הכל דטרמיניסטי ונקבע ע"י הגנים אותם ירשנו, הסביבה ממנה אנחנו מושפעים וכו'..