פרח השבוע • שושן צחור

הכרמל מציג לנו פרחים בכל עונות השנה.

בטור זה נציג תמיד פרח אחד מפרחי הכרמל, במקביל להופעתו בשטח, ואתם תוזמנו לבקר אותו באחד המקומות בו הוא פורח.

שושן צחור – Lilium candidum

גיאופיט (*) בעל בצל וגבעול תפרחת זקוף שגובהו 1.8-1.0 מטר, התפרחת אשכול הנישא בראש הגבעול המכוסה עלים לכל אורכו. פרחי השושן לבנים, ריחניים, בעלי נטייה קלה מטה, הם מהגדולים והיפים בפרחי הבר של ישראל. הצמח נדיר, בסכנת הכחדה, מופיע בארץ במצוקים, בין סלעים רק על רכס הכרמל ובגליל העליון.

גבעול התפרחת מתחיל להתפתח בעונת הסתיו בחודשים פברואר-מרץ, נושא בראשו 20-5 פרחים צחורים סימטריים. אורכם כ- 13 ס"מ והם מדיפים ריח מתוק עז במיוחד בשעות הלילה. הגבעול נושא לאורכו עלים סרגליים בצבע ירוק בהיר.

הפריחה נמשכת כשבועיים בעיקר מסוף חודש מאי ותחילת יוני.

מבנה הפרח אופייני למשפחת השושניים, צורתו כפעמון גדול בעל 6 עלי כותרת לבנים צחורים, במרכזם 6 אבקנים בעלי זירים ארוכים ומאבקים בולטים המפזרים אבקה כתומה, וביניהם עמוד עלי (**) ארוך. הם מאובקים בארץ על ידי זבובי רחף(***).

במהלך הקיץ לאחר ההפריה הופכים הפרחים להלקטים הנותרים על הגבעולים חודשים רבים, טלטול שלהם ע"י הרוח או בעלי חיים, מפזר את את הזרעים מסביב. בבוא הסתיו תופיע שושנת עלים חדשה ועימה מחזור פריחה חדש.

שושן צחור הוא צמח נדיר בתפוצתו וביופיו הנמצא בסכנת הכחדה, ניתן לראותו בארץ באתרים מעטים: בגליל העליון: בנחל כזיב, ברכס פקיעין, בהר שזור.
בכרמל: בערוץ נחל כלח, אשר מהווה את גבול התפוצה הדרומי של המין.

מקורו של השושן הצחור במזרח הים-התיכון והוא הופץ ע"י האדם לרחבי העולם. הצלבנים ראו בשושן הצחור את סמלה של מרים אמו של ישו, יתכן שהקדושה שיוחסו לצמח היא מהגורמים להעברתו אל גינות המנזרים והטירות ברחבי אירופה. מהלך זה היה הגורם להכחדת רוב אוכלוסיות השושן בארץ ישראל, הוא נותר בארץ רק במעט מקומות נידחים שהגישה אליהם קשה.

(*)גֵּיאוֹפִיט (geophyte) מתאר סוג של צמח רב-שנתי השורד תקופות של תנאים סביבתיים קשים (לרוב יובש או קור) באמצעות איבר אגירה תת-קרקעי. קיימים 4 סוגי אגירה גיאופיטיים: 1.פקעת (כמו ברקפת), 2.בצל (כמו בנרקיס), 3. קנה שורש (כמו בחיננית הבתה), 4.שורש אגירה (כמו בגזר).

(**) עלי הוא החלק הנקבי של הפרח, והוא כולל שחלה עם ביציות, עמוד וצלקת.
גרגרי האבקה הנושאים תאי רבייה זכריים מגיעים לצלקת, שם מתפתח נחשון המוביל אותם אל השחלה. בביציות שבשחלה מתרחשת ההפריה, והצלקת מסייעת בזיהוי גרגרי האבקה המתאימים ומזינה אותם בתחילת התהליך.

(***) זבוב רחף הוא אחד המאביקים החשובים של פרחים. שמו בא לו מיכולתו לרחף במקום אחד באוויר, ממש כמו מסוק קטן. הוא יכול גם לעוף לאחור ולשנות כיוון במהירות. לזבוב רחף אין עוקץ והוא אינו מסוכן לאדם. בקיצור, ייחודו של זבוב הרחף הוא בשילוב המיוחד בין חיקוי דבורה, יכולת ריחוף מרשימה, ותרומה חשובה להאבקה ולהדברת מזיקים.

תעודת זהות

מקום לפגוש את פרח השבוע

שוויצריה הקטנה(****):

• סע מחיפה בדרך אבא חושי – כביש 672 לכיוון דרום מזרח.
• לאחר הכניסה הדרומית לאוניברסיטה פנה ימינה בכניסה הראשית  לפארק הכרמל.
• מהכניסה המשך שמאלה בדרך המובילה לכיוון החי בר. בעיקול הראשון של הדרך המובילה לחי בר פנה שמאלה והמשך הנסיעה ע"פ השילוט לשוויצריה הקטנה, המשך בנסיעה עד חניון הרכב בסוף הכביש.
• החנה את הרכב בחניון והמשך רגלית בשביל המסומן היורד לאתר שוויצריה הקטנה. במורד השביל תגיע לגשר החוצה את ערוץ המצוקים של נחל כלח, המשך במעלה השביל כמה עשרות מטרים, בצידו הימני של השביל בין מצוקים תוכלו למצוא 2 ריכוזי פריחה יפה של פריטי השושן ובהמשך הדרך העולה בצד שמאל של השביל ליד שילוט הסבר מתאים  תוכל לראות במעלה המצוק מבלי להתקרב ריכוז פריחה נוסף של הפרח הנדיר.

(****) – השם "שוויצריה הקטנה" ניתן למקום לפני קום המדינה בידי קבוצת מטיילים אשר מצאה דמיון בין נופי הכרמל הירוקים ובין נופי שוויצריה (יחי ההבדל הקטן)!

אם תלכו לבקר את הפרח בחברת ילדים, תוכלו לספר להם את האגדה על השושן הצחור.

האגדה על השושן הצחור

באזור מצוקים בין הרים גבוהים, במקום שבו השמש מחייכת כל בוקר והציפורים שרות שירים של שלווה, חיו להם פרחי בר מכל הסוגים והצבעים: כלנית אדומה, נורית צהובה, אירוס סגול ועוד רבים.

אבל בכל האזור הזה לא היה אף פרח לבן. יום אחד, נשבה רוח קלה ממרומי החרמון והביאה איתה גרגר קטן של זרע. הזרע התגלגל, התגלגל, עד שנח על צוק גבוה בגליל העליון.

"מי אתה?" שאלה אותו הכלנית באדום.
"אני רק זרע קטן", ענה בביישנות.
"ומה תצמח להיות?" חייכה הנורית.
"אני לא יודע… אולי לא אצליח בכלל לצמוח"

אבל הזרע לא ויתר. הוא נח בתוך האדמה, שתה ממי הגשמים ושמע סיפורים על אור השמש והכוכבים. באביב, כשנגעו בו קרני שמש ראשונות, הוא פרץ מן האדמה בגבעול ירוק ודק.

יום ועוד יום עבר, והגבעול צמח לגובה, עלה ועוד עלה לבסוף, נפתח ניצן. והיה זה לא סתם ניצן, אלא פרח לבן, גבוה ונוצץ, עם עלי כותרת לבנים וצחורים כשלג.

"וואו!" קראה הכלנית, "מעולם לא ראיתי פרח כל כך לבן ויפה!"
"מי אתה?" שאל האירוס.
"אני… שושן," ענה הפרח בלחישה.
"והשם שלי יהיה שושן צחור"

מאז, בכל סוף אביב ותחילת קיץ, עולה השושן הצחור מהצוקים הגבוהים ומזכיר לכולם שהיופי האמיתי צומח לאט, בשקט, ובעקשנות.

וכששואלים את הציפורים למה הן אוהבות לשיר על הצוקים?, הן עונות:
"כיוון ששם פורח השושן הצחור, והוא מספר את הסיפור של כל מי שמאמין בעצמו, גם אם הוא התחיל את דרכו כזרע קטן"