זירת ההרס ברחוב שמשון בחיפה אינה רק תל של בטון מאובק. היא עדות אילמת לשבריריות הקיום.

כשעומדים מול שלד הבניין שנפער מהטיל האיראני, הדיסוננס מכה בבטן: מצד אחד הכרמל בירוק עמוק והים בכחול אינסופי, ומנגד – האפרוריות האלימה של החורבן.
זהו רגע שבו הארכיטקטורה הופכת לאנטומיה. הבניין נראה כגוף שסוע שקרביו נשפכו החוצה, מפקירים את האינטימיות של חיי הדיירים לעיני כל.

החיים שנפלטו מהמגירות
הכל בחוץ. כל מה שנצר בתוך ארונות, מגירות ומחשבות, באיזורים הכי פרטיים של אדם, הכל, מוטל כעת בחוץ. הספרים שקראו, הסרוויס החגיגי, הסדינים ואפילו סוג הסבון שבו התקלחו.

העין מתקשה לעכל את האבסורד: אסלה שלמה, ניצבת בגובה שלוש קומות באוויר יחד עם מראה וכיור. מיטה זוגית שנותרה מוצעת. וויטרינה עמוסה כלי פורצלן עדינים שנשארו עומדים בתוכה, אך תלויה בין שמיים לארץ, מחכה לנפילה.

ריח של דפים ישנים וחיים שקפאו
בניגוד לתיאורי המלחמה המוכרים, האוויר כאן אינו ספוג בריח אבק שריפה. הוא נושא ניחוח מכאיב בהרבה: שילוב של ספריות ביתיות שדפיהן ספגו את הלחות במשך עשורים ופולטים כעת ארומה של נייר ישן ומתפורר, יחד עם ריח דוחה של מזון הנרקב במקררים שנותקו.

זוהי תזכורת גולמית לכך שרק לפני דקות ספורות התנהלה כאן שגרה: ארוחת ערב תוכננה, ספר הונח על השידה, ועולם שלם של זיכרונות הפך ברגע אחד לאבק. סרוויס? מי צריך עכשיו את הסרוויס?

הייאוש של המתנדבים: מזלגות עקומים וכאוס מוחלט
בתוך האתר פועלים מתנדבי יחידת החילוץ של עיריית חיפה, ממרחב שכונת הדר, שעובדים כאן כבר 5 ימים רצופים ומנסים להשליט הגיון בתוך הכאוס. משימתם כמעט בלתי אפשרית: להחליט איזה שבר שייך לאיזו משפחה ולמצוא פריטים חשובים.

אלא שכאן פועלת האנטרופיה במלוא עוצמתה – התהליך הפיזיקלי שבו הסדר הופך לכאוס בלתי הפיך. המחפרון שפינה את הריסות הטיל שלא התפוצץ, עירבב את כל שנותר. בתוך ערימות הפסולת, כל שמוצאים המתנדבים הם מזלגות עקומים וספרים. ועוד ספרים. הכל הפך לעיסה של פירורי אבנים, תקרות חצי עומדות ובניין שאיבד את זהותו. אין עוד "קיר שלי" או "מגירה שלך", ישנה רק ערימה ענקית מאובקת של הרס.

המחקר שאבד וכוס הקפה שנותרה
הייאוש באתר ניבט מעיני המתנדבים ומעיני התושבים שעדיין מחפשים, אבל צוחקים. כמו פרופסור לנה שגיא דאין. לנה לא חיפשה זהב, היא חיפשה דיסק-און-קי בודד שעליו מחקר אקדמי. במקום את המחקר, היא מצאה כוס קפה ריקה ששרדה את ההדף.

"השקר מסרב למות"
האירוניה מצמררת במיוחד מבין דפי הספרים הפזורים. בתוך החורבן מבצבצים כותרים כמו "השקר מסרב למות" ו-"סדנה להנדוס התודעה". הכותרות הללו הופכות את הזירה למניפסט אילם שכל ישראלי יבין גם ללא מילים, זעקה מתוך הבטון על מציאות שנכפתה עלינו.

דממה בתיבת הדואר
ומעל לכל, בולטת בשקט המחריד שלה תיבת הדואר של משפחת גרשוביץ'-אוסטרובסקי. היא נותרה נטועה במקומה, נושאת את שמות בני המשפחה שנהרגו. תיבה קטנה אחת המרכזת לתוכה את כל הטרגדיה של רחוב שמשון: מקום שבו שמות על דלת הפכו לזיכרון, ובתים הפכו לערימה מבולבלת של חצץ, ספרים ישנים וגעגוע.


אכן החיים פה בארץ שבריריים וכאוטיים. כתוב ברגישות ובאינטיליגנציה והתמונות מרשימות
עצוב ומעורר מחשבה
תודה על הרגישות שגילית בכתיבת הכתבה הזו
בהתחלה לא הבנתי מהיכן הבאת את האנטרופיה שהיא תכונה תרמודינמית, וגם פילוסופית. ירדתי לדעתך, אדוני הכתב, כל הכבוד להקשר.
תודה שקראת
הלב נשבר והשאלות הקשות נשארות תלויות באוויר.
עד מתי❓
במלחמה אין מנצחים
רק מפסידים
עצוב
שלא נדע יותר