(חי פה) – סיפורה של דנה דניאלה פטרנקו ז"ל, תושבת חיפה שנרצחה בפסטיבל הנובה, הפך לאחד מסמלי הכאב והגבורה של מלחמת חרבות ברזל. לצד האובדן הבלתי נתפס, ניצבת אימה, אולגה פורמן, שניהלה מאבק ציבורי ובירוקרטי ממושך כדי להנציח את בתה במקום שהכי אהבה, מול הגלים של חוף דדו. מאבק זה, כמו סיפורים נוספים של משפחות שכולות בחיפה ובסביבה, חושף את המתח שבין הצורך האנושי לזכור לבין מגבלות המרחב הציבורי, ומעלה שאלות עמוקות על תפקידן של הרשויות ועל כוחן של קהילות להוביל הנצחה חיה ומשמעותית.
אהבה וגבורה שנגדעו ברעים
דניאלה פטרנקו ז"ל נסעה בסוף השבוע של ה־6 באוקטובר לפסטיבל הנובה ברעים יחד עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, דניאל גולטמן ז"ל. דניאלה הייתה ספורטאית מצטיינת בטאקוונדו, בעלת הישגים מרשימים בזירה המקומית והבינלאומית, ואף הוסמכה כשופטת בינלאומית. לצד הקריירה הספורטיבית, תכננה להתחיל לימודים אקדמיים בניהול פיננסי. חבריה מספרים על צעירה חרוצה, עצמאית, מלאת שמחת חיים ובעלת קשר עמוק לאימה ולאחיה הקטנים.
כאשר החל מטח הרקטות ומתקפת המחבלים במתחם המסיבה, ניסו דניאלה ודניאל להימלט יחד עם מאות צעירים נוספים. ניצולים שהיו לצידם סיפרו כי בשלב מסוים דניאלה קפאה מאימה ולא הצליחה להמשיך לרוץ. דניאל סירב לעזוב אותה. הוא נשאר לצידה, חיבק אותה וגונן עליה בגופו בתוך בר קטן במתחם. שם, בתוך רגעים של פחד בלתי נתפס, נרצחו שניהם יחד. סיפורם הפך לאחד מסמלי האומץ והאהבה של אותו יום נורא.
המאבק של אולגה: שלוש שנים של בירוקרטיה וכאב
מאז אותו יום, אימה של דניאלה הציבה לעצמה מטרה אחת: להנציח את בתה במקום שבו הרגישה הכי חיה, מול הים בחוף דדו. אולגה נזכרה כי שנים לפני האסון ראתה ספסל הנצחה בחוף, וביקשה להקים ספסל מיוחד בצורת לב עבור דניאלה. אלא שהבקשה הפשוטה והאנושית הזו הפכה למסע בירוקרטי מתיש מול עיריית חיפה.
במשך קרוב לשלוש שנים ניהלה אולגה מאבק עיקש. העירייה הפנתה אותה לקרן חיפה, ושם קיבלה דרישת תשלום של 60 אלף שקלים עבור תכנון, ייצור והצבת הספסל. אולגה לא האמינה לסכום הגבוה, אך גם לא הייתה מוכנה לוותר. היא יצאה למאבק ציבורי, פנתה לתקשורת, ובכל פעם שנראה היה שהמאבק מתקדם, צצו קשיים חדשים. אפילו כאשר נמצא תורם פרטי שהסכים לבנות את הספסל בעצמו, העירייה לא אישרה את המהלך.
לבסוף, לאחר שהבינה שאין דרך אחרת, פתחה אולגה בקמפיין גיוס המונים. הציבור החיפאי, יחד עם אנשים מכל רחבי הארץ, נרתם למען המטרה והצליח לגייס את מלוא הסכום. המאבק הפך לסמל של נחישות ושל אהבה אימהית שאינה יודעת גבולות.
ניצחון הלב: הספסל הוקם מול הים
השבוע, לאחר מעורבותו של סגן ראש העיר יוסי שלום ובתום שנים של דמעות, מאבקים ובירוקרטיה, הוקם סוף סוף הספסל המיוחל בחוף דדו. אולגה קיבלה את ההודעה הרשמית על הצבת הספסל בהתרגשות עצומה, מהולה בכאב עמוק. הספסל, בצורת לב, ניצב כעת מול הים החיפאי, ומספר לכל עובר אורח את סיפורה של דניאלה, על האהבה שנגדעה, על הגבורה של דניאל, ועל אמא אחת שלא הפסיקה להילחם על זיכרון בתה.
הצורך האנושי לזכור מול המרחב הציבורי החי
מלחמת חרבות ברזל הותירה בחיפה, כמו במדינה כולה, פצעים עמוקים. משפחות שכולות ותושבים רבים מבקשים להנציח את יקיריהם במרחב הציבורי, בגנים, בטיילות, בחופים ובשכונות שבהן גדלו. עבורם, ההנצחה אינה רק חובה מוסרית, אלא צורך נפשי קיומי. הם רוצים ליצור חיבור חי, יומיומי ונגיש עם זכר הנופלים, לשזור את סיפורי הגבורה והאובדן בתוך נופי ילדותם.
הנצחה במרחב הציבורי נתפסת כדרך להבטיח שהחלל שהותירו הנופלים יישאר חלק בלתי נפרד מהחיים העירוניים. היא מאפשרת לתושבים לפגוש את הזיכרון באופן טבעי, לא רק בטקסים רשמיים אלא גם ברגעים קטנים של שגרה, בהליכה על החוף, בישיבה על ספסל, במעבר בשביל מוכר.
גבולות הזיכרון: הדילמה העירונית
מנגד, הרשויות המקומיות, ובהן עיריית חיפה, מתמודדות עם דילמה מורכבת. מצד אחד, ישנה מחויבות עמוקה לכבד את זכר הנופלים ולתמוך במשפחות השכולות. מצד שני, קיימת תפיסה מקצועית שלפיה העיר אינה יכולה להפוך ל"אתר הנצחה אחד גדול". קובעי המדיניות מבקשים לשמור על המרחב הציבורי כמקום חי, אופטימי ומזמין עבור כלל התושבים.
המתח הזה מוליד לא פעם מאבקים בירוקרטיים קשים. משפחות שכולות חוות את המדיניות העירונית כאטימות, בעוד העירייה מנסה למנוע מצב שבו אתרי הנצחה ישתלטו על אופיו של המרחב הציבורי. הדילמה הזו אינה ייחודית לחיפה, והיא משקפת את המורכבות של חברה המתמודדת עם אובדן רב ומבקשת לשמור על שגרה חיונית.
בוחרים בחיים: משפחת לוגר ממשיכה את המנגינה של אסיף
מודל אחר של הנצחה, מלא חיים ותקווה, מגיע מכיוונם של עדי ועידן לוגר, תושבי קיבוץ יגור. בנם, סמל אסיף לוגר ז"ל, בן 21, שירת כתותחן בחיל השריון ונפל בצפון רצועת עזה. אסיף היה מוזיקאי מוכשר, אוהב טבע ומדריך נוער בסיכון בשנת שירות. הוריו החליטו שהמוות לא יכבה את האור שהביא לעולם.
הם הקימו את עמותת "דב קוטב במדבר", כינוי שאסיף העניק לעצמו ואף קעקע על זרועו. העמותה מקדמת פרויקטים חינוכיים וקהילתיים ברוח הערכים שהוביל אסיף, מוזיקה, טבע, נתינה וחיבור אנושי.
"קפה אסיף": הנצחה דרך מפגש אנושי
כדי לממן את פעילות העמותה, הקימה המשפחה את עגלת הקפה "קפה אסיף" בכניסה לקיבוץ יגור, סמוך לשביל ישראל. המקום מופעל כולו על ידי מתנדבים, וכל ההכנסות מועברות לעמותה. עגלת הקפה הפכה למוקד מפגש קהילתי, שבו אנשים מגיעים לשתות קפה, לשוחח, להכיר ולהתחבר לסיפורו של אסיף. "קפה אסיף" מוכיח שאפשר ליצור זיכרון חי, נגיש ומלא משמעות, כזה שמחבר בין אנשים וממשיך את דרכו של הנופל.
הגיבור מגזירת המטענים: סיפורו של בני אסולין
סיפורו של רס"ל (במיל') בנימין אסולין ז"ל, בן 28 בנופלו, הוא אחד הסיפורים המטלטלים והמרגשים שעלו מחיפה בתקופת המלחמה. בני, יליד העיר, גדל בחיפה והיה אדם מלא שמחת חיים, יצירתיות ונתינה. הוא עבד כאיש היי־טק מוערך, היה מוזיקאי מוכשר, ונודע בקרב חבריו כאדם שמאיר כל חדר שנכנס אליו. משפחתו מספרת כי היה בן מסור, אח אוהב וחבר נאמן.
ביולי 2025, במהלך שירות מילואים ממושך בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, נקלע כוחו לזירת מטענים בבית חאנון. בני פעל באומץ לב יוצא דופן תחת אש כבדה כדי להציל את חבריו הלוחמים מסכנת חטיפה. הוא נפל בקרב, ומותו הותיר חלל עצום בלב משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר אותו.
המקום שבו הכול התחיל: גן הילדות של בני
לאחר נפילתו, החליטו בני המשפחה והחברים הקרובים להקים עבורו פינת הנצחה מיוחדת בגן קאודרס בכרמל צרפתי בחיפה, המקום שבו בילה את ימי ילדותו. זהו גן קטן ושקט, מלא עצים ושבילים, שבו בני שיחק כילד, רכב על אופניים, פגש חברים ויצר זיכרונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מסיפור חייו.
המשפחה רצתה ליצור אלמנט אמנותי ייחודי שיספר את סיפורו של בני, ישקף את הערכים שהוביל ויאפשר לתושבים לפגוש את זכרו באופן טבעי. הם פנו לעירייה בבקשה להקים את הפינה, אך הבינו במהרה כי הדרך להנצחה אינה פשוטה.
מימון המונים כאלטרנטיבה לממסד
כמו משפחות אחרות, גם משפחת אסולין נתקלה במגבלות בירוקרטיות ותקציביות. הם הבינו כי כדי להקים את פינת ההנצחה, אין להסתמך על תקציבי העירייה או על פתרונות ממסדיים. במקום להמתין לאישורים שעלולים להתעכב חודשים ארוכים, הם החליטו לקחת את גורל הזיכרון לידיהם.
המשפחה והחברים פתחו בקמפיין מימון המונים, שבו סיפרו את סיפורו של בני ואת הרצון להנציחו במקום שבו גדל. המטרה היא לגייס 300,000 שקלים לצורך הקמת פינת ההנצחה המתוכננת בגן קאודרס. נכון לעכשיו גויסו כ־10,000 שקלים בלבד, שהם כ־3% מהסכום הנדרש. בני המשפחה מדגישים כי ללא גיוס מלא של הסכום לא ניתן יהיה להקים את האלמנט האמנותי ואת מרחב ההנצחה שתוכנן עבור בני, וכי תמיכת הציבור חיונית כדי להבטיח שהפרויקט יוכל לצאת אל הפועל ולהעניק לו את המקום הראוי לו בעיר שבה גדל.
הנצחה שמחברת בין עבר להווה
פינת ההנצחה המתוכננת בגן קאודרס אינה רק אתר זיכרון. היא נועדה להיות מקום מפגש, נקודת התבוננות ושביל שמוביל בין ילדותו של בני לבין מורשתו. האלמנט האמנותי המתוכנן ישלב את אהבתו למוזיקה, את רוח הנתינה שלו ואת האומץ שהפגין בקרב. המשפחה מבקשת ליצור מקום שבו ילדים יוכלו לשחק, מבוגרים יוכלו לשבת ולנוח, ותושבים יוכלו לעצור לרגע ולזכור.
הבחירה להנציח את בני בגן ילדותו מדגישה את הרצון לחבר בין הזיכרון לבין החיים עצמם. זהו מודל של הנצחה שמבקש לא רק לספר על העבר, אלא גם להשפיע על ההווה וליצור מרחב שמזמין אנשים להרגיש, לחשוב ולהתחבר.