עוד בטרם נשמעו הקולות שלא התגעגענו אליהם, המבהילות אותנו מהטלפון לכיוון הממ"ד, המקלט ושאר מיני מגוניות, אמרתי לצעירה שלי, שיום האישה מתקרב ואולי נחשוב על משהו לעשות יחד. חשבתי שזה יוצא ביום ראשון ואולי נוכל לגנוב רגע, שלושתנו הבנות, לפני שהחיילת נותנת את הכבוד לצה"ל ומתפקדת לעוד שבוע של געגועים.
בינתיים התחלנו לרקוד, כאן בישראל, את המחול המטורף הזה של ציות לקולות הקוראים לנו להסתתר. כולם, חוץ מהחיילים והחיילות, שצריכים לנוע בדרכים אל הבסיס ולהוריד, בדאגה, עוד שנה מהחיים של אמא. קיבלנו גם בונוס מפוקפק של לא לראות אותה בשבת ומי ידע שכך יהיה עם עוד כמה לילות ללא בית.
יום המה? אה, יום האישה… כן, בטח, אני עושה סיבוב וכבר באה לאסוף את היום האבוד.
ומשלוש נותרו שתיים, תלמידת י"א ואמא אחת שרוצה לא לוותר. אז מה את אומרת? שאלתי, יום האישה מחר, נעשה משהו?
אצלנו בבית אין כזה דבר להיות פשוט, לכל שאלה צריך לחפש תשובה, ממש כמו יצחק לבנון. אז למה לי יום האישה עכשיו? למה בכלל? שאלנו ויצאנו לטיול היסטורי, בו גיליתי (כי אתם אולי חכמים וכבר יודעים אבל אני לא ידעתי) שמקורו של הבינלאומי הזה הוא בברית המועצות של לנין.
חזור שנית?! לנין? כן, שמעת היטב, מכל הארצות בעולם, ברית המועצות הכריזה של 8 במרץ כיום חופשה לנשים הסובייטיות, על תרומתן להגנה על המולדת ובנייתה. אחר כך העתיקו כולם, העלו והשוו, יש להעלות את המודעות לזכויות נשים ולדאוג לשוויון מגדרי.
לאחר דיון ממושך, כי בבית מילת לא עושים חצי עבודה, החלטנו שאנחנו חשות משוחררות ושוות זכויות בעולמנו הקטן ומודות על כך. אני לא צריכה יום אחד בשנה, בו יכירו בחשיבות היותי אישה ובשאר הימים יוכלו להמשיך להתנשא מעליי. אנחנו נשים ושוות בכל יום. ועם זאת, יש בתים אחרים, מחוזות, ערים ומדינות בהן יש צורך וחובה ביום זה, לפחות עד שיכירו בנשותיהם, גם בשאר ימות השנה.
כך, בנימה החלטית זאת, פגשה אותי הודעה ממישהי מקסימה מהקיבוץ, שביקשה טקסט קצר ליום האישה שילווה בתמונה ויופץ לנשות הקיבוץ. עלתה בעיני רוחי התערוכה של האמנית חניתה בן ז'נו, בה ביקרנו לפני כשנתיים, "פנים וחשיכה", המציגה את הזוויות הקשות בחייהן של נשים. בחרתי תמונה ודי מהר המילים נכתבו בהשראתה. חשבתי שאם יש מקום ליום אישה, הוא עבור נשים אלה:
יום האישה 2026 אי שם אצל אחיותנו הנשים / לילי מילת
עיניים להן – ויראו,
את כל שלא ייגע בהן.
השמש לא תלטף את פניהן,
מגע האוויר לא יחדור את עורן.
אזניים להן – וישמעו,
את החיים פוסעים סביבן
ומתעלמים בנוחות מקיומן.

מתברר שלא לכך התכוונו בקיבוץ המקסים שלי. הן רוצות משפטי השראה שיישלחו הלאה וירוממו נפשות מודאגות, כואבות וכל הרגשות העולים כשמפגיזים אותך. אני מבינה. באמת. ויש לי כאלה משפטים. בערימות. אבל אפשר למצוא כאלה בשנקל בכל פינה, ברשת המלאכותית, שעיני האנשים נשואות אליה כשהחיים עצמם יושבים ממש לידם.
ואני, אחרי ככלות הכול והתמונה, שואלת עם כוונה, מתי תהיה הפעם האחרונה בה יהיה צורך שיעצור העולם ויעשה משהו כדי לראות מישהי?
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצידכם תמיד,
לילי


"לאחר דיון ממושך,כי בבית מילת לא עושים חצי עבודה.."
נהדר אהבתי חשוב ועוד יותר בימים אלו לחלוק ולשתף עם בני המשפחה ולשמוע את דעתם.
שבת שלום ותודה רבה
תודה רבה! נתראה בטור הבא:)
לילי מהממת
רק מקריאת הכותרת הרגשתי שזהו ודי. יותר מזה אנחנו לא צריכים. כתבת וקלעת. הרגשתי בראש ההר.
אבל המשכתי. ברור שהמשכתי. כתיבתך הרי היא כמעיין נובע שמימיו מתוקים ומרווים נשמה מצאה במדבר החיים.
אז המשכתי ונהניתי מהקו ות, משילוב ציטוטי השירים ולא רק.
אדם באשר הוא אינו זקוק ליום בלוח השנה שיעצים אותו. בין אם הוא גבר, אישה או כל מגדר אחר.
ראשית מקומי הבטוח צריך להיות בעיני עצמי.
שנית, בזוגיות: כל יום בשנות החיים הוא יום הערכה, הודיה והעצמה לבת הזוג המיוחדת. זו שבחרתי לחלוק איתה חיים.
אז כותרת יומית בלוח השנה זה גימיק נחמד כלפי החוץ, כעת ראוי למלא את עולם התוכן הפנימי.
געגועים אליכם התקווה לימים שקטים במהרה 🌷
תודה עופר יקירי! התגעגעתי ואני מניחה שאתה תורם רבות מילואים בימים אלה.
שמור על עצמך ועלינו ובתקווה לימים שקטים, ימים של שקט 🤍