בפתיחת מושב החורף של הכנסת אתמול ( 20.10.25), אמר ראש הממשלה נתניהו, בהתייחסו למלחמה ולהישגיה: "אני לא הייתי מוכן בשום אופן להסכים לתכתיבי הכניעה שחמאס דחף ולחץ, לצערי גם בעזרת אנשים בתוך הארץ…"
האם מתנגדים הם בוגדים?
במשפט הזה מגדיר נתניהו את המתנגדים למדיניות הממשלה, כמשתפי פעולה עם החמאס וכבוגדים במדינה, לכאורה.
זו איננה הפעם הראשונה ולא הפעם היחידה שנתניהו מסית נגד מתנגדיו. כתגובה להפגנות מול מעון ראש הממשלה בחודשים האחרונים, כינה נתניהו את המפגינים, בהודעה רשמית שפרסם ב 3 למרץ 2025, כ"פלנגות פשיסטיות", ואם נלך שנים רבות אחורה, קל להיזכר בלחישתו הרועמת באוזנו של הרב כדורי ש…"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים".
עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', נשמעה הקריאה "ביחד ננצח". זוהי קריאה שנועדה לעורר את רגש האחווה והסולידריות, ללכד את השורות ולייצר חזית אחידה מול האויב החיצוני.
אולם, קריאה זו נשמעת צבועה, צורמת, צינית ומנוגדת למציאות, לאור ה"מנהיגות" המסיתה והפלגנית של נתניהו.
עם חזרתם של אחרוני החטופים החיים, ובעקבות האירועים הקשים שזעזעו את המדינה, נשמעות קריאות פיוס הקוראות לעם להתאחד. הטרגדיה והסבל מעוררים געגוע לאחדות אבודה ולסולידריות שנעלמה ככל שהממשלה התאמצה לחוקק את חוק ההשתמטות מגיוס, וככל שתומכיה קראו למפגינים למען החזרת החטופים, "אנרכיסטים" ועוד.
האם העם הוא הכתובת הנכונה לקריאה לאחדות?
השאלה היא, האם הקריאה לאחדות מופנית אל הכתובת הנכונה?
האם ההמונים יכולים להחליט על אחדות ביניהם?
האם לקריאות סתמיות, ללא הנהגה שתיתן דוגמה אישית לאחר שנים של שיסוי וליבוי יצרים, יש תוחלת של ממש?
התשובה היא "לא".
מנהיגות בכוחה להוביל אחריה קהל, לעצב את רגשותיו, עמדותיו ואת תפישת עולמו. לפיכך, התנהלותה של קבוצה כזו או אחרת נקבעת במידה רבה בהתאם לעמדותיו של מנהיגהּ. אם המנהיג הוא רע, הרי כמוהו כחלילן מהמלין, מאותו סיפור עממי שמדגים את הסכנה של הליכה עיוורת אחרי מנהיג כריזמטי, שמנצל את כוחו (החליל) למטרות מפוקפקות או הרסניות.
בדומה לכך, גם יצירת אחדות או פילוג איננה תוצר של רצון עממי, אלא נתונה באופן מוחלט ובלעדי בידיו של המנהיג. המנהיג הוא זה שמחליט אחרי איזה דגל יצעד הציבור: דגל של אחווה וסובלנות, או דגל של חשדנות ושנאה.
השנאה ככלי שרת בידי עריצים
ההסתה הינה הכלי העיקרי והיעיל ביותר כדי לפלג בין קבוצות שונות והיא משרתת מטרה אחת: יצירת רגשות של שנאה. זהו רגש בסיסי, קל להצתה וקשה לכיבוי. זו הייתה מאז ומתמיד אסטרטגיה מועדפת של עריצים ורודנים, שכן השנאה פשוט משרתת אותם. כשהעם מפולג ומבזבז את האנרגיה שלו בשנאה פנימית, הוא אינו מאיים על השלטון. תחת שנאה ופילוג, כוחו של השליט מתחזק, והשליטה הופכת לקלה יותר.
יש לכך דוגמאות לרוב מההיסטוריה הרחוקה והקרובה: שליטי האימפריה הרומית למשל, נקטו בשיטת ה"הפרד ומשול" ויצרו קונפליקטים מבוקרים בין קבוצות אתניות או דתיות שונות בתוך אזורי כיבוש. הם נתנו זכויות יתר לקבוצות מיעוט מסוימות על פני קבוצות הרוב, כדי לוודא את נאמנותן לרומא, כיוון ששלטונם ורווחתם האישית היו תלויים בשלטון. כתוצאה מכך, הקבוצות המקומיות היו עסוקות במאבק זו בזו על מעמד ומשאבים, במקום להתאחד נגד השלטון הרומאי הכובש.
במאה ה-21, לא מעט מנהיגים רודניים עשו שימוש בפילוג, לא רק על בסיס אתני אלא גם על בסיס מעמדי-אידיאולוגי. ניקולס מדורו וקודמו הוגו צ'אווס, חילקו את החברה הוונצואלית באופן חד לשני מחנות: "העם", הלא הם העניים, העובדים, ותומכי המשטר, מול "האוליגרכיה" ו "הכוחות האימפריאליסטיים", הלא הם האופוזיציה, המעמד הגבוה ומעמד הביניים, וארצות הברית.
באמצעות רטוריקה שמאלנית קיצונית, הם ניצלו את הפערים הכלכליים והסיתו את העניים נגד העשירים, תוך האשמת האחרונים בכל כשלי המשטר, ובכך חיזקו את בסיס הכוח של עצמם. כתוצאה מכך התגבשה חברה מקוטבת לחלוטין, שבה מחאות אופוזיציה נתפסו כבגידה ב"עם", דבר שהצדיק שימוש בכוח מדכא.
מושאי השנאה יכולים להיות כל מי שנתפס כ"אחר" או כ"זר". יכולים להיות אלה יהודים, קומוניסטים, מוסלמים, שחורים, להט"בים, או כל קבוצה שאינה תואמת את הנרטיב השלטוני. הפניית האש כלפי "השונה" היא אסטרטגיה אפקטיבית במיוחד, משום שהיא מתבססת על השנאה. קל להסית נגד מי שאינו חלק מהקבוצה המיידית שלך, קל לשנוא את מי שאתה מאמין שמהווה עבורך סכנה וקל לתעב את מי שדעותיו הדתיות או הפוליטיות מנוגדות לשלך.
הרודן לא צריך להמציא את השנאה, הוא רק צריך להעיר אותה, להעצים אותה ולנצל את הפוטנציאל הטמון בה לטובת שימור שלטונו וגימוד כשלונותיו.
מנהיגות בונה מול פוליטיקה הרסנית
מנהיג שמטרתו היא טובת עמו ומדינתו יעשה בדיוק את ההיפך מפילוג. מנהיג המעוניין לאחד את העם ישתמש בכוחו ובמעמדו כדי לשכך את רגשות השנאה, הפחד מהאחר והעליונות. הוא ידגיש את המשותף ויפעל לפייס בין קבוצות יריבות. הוא יפעל כמגשר ומתווך, לא כמשסע ומפלג. מנהיג כזה יבין שהחוזק הלאומי נובע מתוך לכידות חברתית, ושמדינה מסוכסכת מבפנים היא מדינה חלשה ופגיעה.
לעומת זאת, ישנם פוליטיקאים שמאז ומעולם ניצלו את החולשות האנושיות הללו. הם יבחרו בהסתה כדי לייצר פילוג ולהגביר שנאה.
מדוע?
משום שאלה הם חומרי הגלם שמקנים לפוליטיקאים מסויימים ולעריצים, את כוחם. הפילוג מבטיח את נאמנות הליבה של תומכיהם, מאפשר להטיל את האחריות לכשלונות על מתנגדיהם ומספקים את התירוץ הדרוש להפעלת כוח נגד "האויב מבפנים".
מה ההבדל בין ישראל למדינות אחרות?
ישראל מוקפת אויבים המאיימים וחותרים תחת קיומה. האחדות והסולידריות הפנימית חשובים לא פחות, ואולי יותר, מצבא חזק. היחלשותה של האחדות והסולידריות בחברה הישראלית, עלולה לעלות לה בחורבן, ולכן, מצב של פילוג ושנאה במטרה לשרת שימור שילטוני, הוא סכנה קיומית של ממש.
הפיכה משטרית מהסוג אותה ניסתה הממשלה הנוכחית להוביל מאז כינונה, חוסר קבלת אחריות על כישלון מזעזע כמו זה שקרה בשביעי באוקטובר 2023, הטלת אשמה על ראשי מערכת הביטחון וזלזול ביכולתם, סירוב להקים וועדת חקירה ממלכתית, השתלחות חסרת הגיון במערכת המשפט וערעור הבסיס הממלכתי עליו מושתתת מדינה מתוקנת, כל אלה ועוד, משרתים בעיקר את הישרדות הממשלה והעומד בראשה.
האם השגת מטרה זו מצדיקה את העמדת מדינת ישראל בסכנה?
אחדות בישראל איננה אידיאל רומנטי, אלא כורח בטחוני ממדרגה ראשונה והשגתה אפשרית אך ורק באמצעות מנהיגות אחראית. כל עוד המנהיגות ממשיכה לזרוע פילוג, השיסוי יהיה המציאות היומיומית, קריאות הפיוס ייוותרו בגדר ניסיון נאיבי וחסר תוחלת.
בחירה גורלית
אחדות העם איננה אחידות דעות אלא קבלת כל הדעות. אחדות יכולה להיות מושגת על ידי מנהיג המסוגל להביא את תחושת הסולידריות והאחווה אל ראש סולם הרגשות של רוב העם.
לפיכך, בבואנו לבחור את המנהיגות הבאה של ישראל, כדאי לבחון בתשומת לב רבה מי מהפוליטיקאים המעמידים את עצמם לבחירתנו, יוכל להפוך ולהיות אותו מנהיג שיצליח לגרום ליהודים וערבים, חילוניים ודתיים, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, לגרום לכל אלה להכיל את השונות ביניהם ולהתלכד סביב עקרונות של שוויון וחופש הבחירה של כל אחד בדרכו.
את התחושה הזאת יוכל להביא רק מנהיג אמיץ, חכם, ישר, מפייס ומאחד. עלינו לבחון את התאמתו לא על פי הבטחותיו, המילים היפות היוצאות מפיו, הכריזמה שלו ומראהו, אלא על פי מעשיו, התנהלותו וניסיון העבר.
נראה שמר יוסי לא למד מאומה מאסון ה7/10.
טור דיעה מנותק מהמציאות
אחת הכתבות הטובות ביותר שפורסמה ב״יי פה״, אם לא הטובה ביותר. ישר כול, יוסי ברגר!!!
תודה על תגובה מחמיאה.
השמאלנים השפלים לעולם לא יודו שבזכות נתניהו והתושייה שלו מול אירן ישראל ותושביה ניצלנו פה מאיום קיומי מיידי נכון לאותם ימים בהתקפות פתע על אירן מנע פה אסון קיומי.
הם לעולם לא יודו שבזכות ההתעקשות שלו להמשך הלחימה במשך שנתיים האויב הפלסטיני לבסוף נכנע והגיע למבוי סתום להחזיר את כל החטופים אחרי שהמון פוליטיקאים ולשעברים באולפנים קראו להפסקת המלחמה ולהפסד.
לעולם לא יודו שאם לפיד שלכם וכסיף וגולן היו קברניטי הממשלה והיו עוצרים את הצבא בשלב מוקדם ומובלים אותנו לכניעה והפסקת המלחמה מדינת ישראל היתה סופגת השפלה לאומית והפסד אחרי האסון הנורא,אסון שגם ככה לדעת רבים נולד גם באשמת תקשורת השמאל שהחלישה את העם באותם ימים טרום האסון והסיתה אנשים לפילוג והפגנות וגרמה לאויב הפלסטיני לזהות את השבר העמוק בחברה הישראלית.
עכשיו במקום להתנצל בפניו ולהוקיר לו תודה שבזכותו ישראל קיימת וחזקה הם ממשיכים בשנאות האישיות ובקינאה להישגיו ולהישגי ישראל.
דובי יקר.
בהנחה שאתה לא בוט, אלא קורא בשר ודם, יש להודות לך על התגובה משום שהיא מהווה דוגמה מצויינת לטיעון המובא בכתבה, שיש כאלה ההולכים בעיניים עצומות אחרי החלילן מהמלין שלהם, גם אם הם יודעים שהוא נוכל, שקרן, פחדן ורמאי.
זה חזק ממך ולכן אין מה לכעוס עליך, כדברי הכתבה.