שמי הדי (אהד) אור יליד 1956, כלומר כעת בן 68 נשוי מעל 42 שנים לאיבון שעלתה לארץ מקנדה ואב לשתי בנות מאיה וליאת וסב ל-3 נכדים. התחלתי את האיסוף שלי בטיסה הראשונה שלי לארה"ב בגיל 25 לאחר שחרור מצה"ל (שחרור מאוחר בגלל חתימה קצרה לקבע בעקבות קורס קצינים). בטיסה לאחר מספר שעות דיילת עברה והציעה משקה אלכוהולי בבקבוקים מיניאטוריים. אני בתור ישראלי באותה תקופה לא בדיוק נחשפתי למשקאות חריפים ושאלתי אותה מה יש ונתנה לי רשימה של משקאות שלא אמרו לי מאומה הדי אור (לימים בהחלט למדתי מהם).
ביקשתי ממנה שתראה לי מה יש ובחרתי את הבקבוק הכי יפה (קוניאק קאמוס מצרפת). לאחר זמן מה עברה שוב ובחרתי שוב בקבוק השני הכי יפה. ושחזרתי לארץ כבר היו לי 4 בקבוקים. באותו טיול הכרתי את אשתי הקנדית וכאשר התחתנו היא הביא "נדוניה" של כ-20 בקבוקים מיניאטוריים וכך התחיל האוסף.
בהמשך האיסוף ראיתי כי הבקבוקים שמרגשים אותי יותר הם הישראלים ואלו שיותר מכך הם אלו שמפלשתינה כלומר שנוצרו בארץ ישראל לפני 1948. וכך ה"מחלה" התפרצה. לבקבוקים המיניאטוריים הצטרפו ניירת שקשורה ביין ואלכוהול ישראלי כגון: תוויות, פרוספקטים, פלקטים, נירות מכתבים ומעטפות ועוד.
משם הדרך להתחיל לאסוף פריטים ישראלים בנוסף לאלכוהול ישראלי מתחומים שונים הייתה קצרה והתפרסה לעשרות נושאים שונים ישראליים כגון: שנות טובות, בתי מלון, סיגריות, אל על, צים, יפה ירקוני, יצרנים שונים של פריטים שונים שהיו בארץ, ספרי ילדים, שירונים, תעודות ועוד ועוד ועוד.
כיום, עד הפגיעה מהטיל שנשלח מחיזבאללה, היה לי מוזיאון פרטי שהכיל אלפי אם לא מאות אלפי פריטים מישראל (משנות העשרים עד השבעים של המאה ה-20) מה שנקרא ישראליאנה. כיום לאחר שבאמצע נובמבר 2024 טיל שנורה מלבנון לרמת גן נחת בין שני הבניינים אשר באחד מהם המוזיאון שלי ומההדף כל החלונות וכל הקירות בתוך המוזיאון התרסקו וכן מאות פריטים נשברו והתרסקו. כעת מנסה לשקם את המקום וזה לוקח זמן. כפי שאני אומר שזה כמו שקיפודים מקיימים יחסי מין. לאט
ובזהירות.
הדרך ארוכה ואיטית אבל בסופה אני מאמין שעם הנחישות שלי אחזיר עטרה ליושנה ואולי טוב יותר. ובנושא שכאן עוסקים אומר שמקום שהוא מקום אחסון של דברים שהיו בארץ מכל מיני תחומים יש גם למכשירי רדיו ייצוג קל והולם במקום שלי. לסיכום, האספן הרציני לא רק אוגר פריטים, אלא גם מקטלג אותם וחוקר אותם. בכך הוא משמר את רוח התקופה ומנציח את האווירה של ימי העבר. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בספרים שהוצאתי בנושא הנוסטלגיה ובהרצאות אותן אני מעביר.
לסיכום – מההדף של הטיל שנחת בצמוד לבניין כל החלונות התרסקו. קירות גבס. פרקט ועוד נזקים רבים מבחינת המבנה שעליו מס רכוש משלם. בנוסף מאות פריטי אספנות מתחילת המאה (מפלסטינה – לפני קום המדינה) ולאחריה, אשר עשויים מזכוכית נשברו ונהרסו. כבר בשיחה הראשונה עם מס רכוש הם טענו כי אספנות זה אמנות ואין על זה כיסוי. הסברתי להם כי גם במילון אומנות זה אמנות וביחוד אספנות של פריטי "ישראליאנה" שהיו כאן בשימוש יום יומי ולא קיים יותר בהישג יד, ואני רואה
בתפקידי לשמר את מה שהיה כאן ואיננו עוד.
כאשר הם ראו כי הטענה שלהם לא מחזיקה מים הם טענו כי המקום עסקי והפריטים הם פרטיים ולכן הם לא ישלמו לי דבר. הלוואי ויכולתי לרשום את הפריטים על העסק אבל על מנת לרשום על העסק צריך חשבוניות וקבלות ובשוק הפשפשים שם נרכשו חלק גדול מהמוצגים אין בנמצא חשבוניות…
