מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב
ריח החרובים הוא ממשפחת "ריחות הקממבר": לקראת ראש השנה מתחילה פריחתם של עצי החרוב הנושאים ריח כבד וחצוף שאי אפשר לטעות בו או להתעלם ממנו. אריאל הירשפלד כותב על פריחת החרוב וריחו העז: " … הכרתי משורר גדול אחד שמשך אותי פעם לשדרות בן מימון בימי הסתיו בכוונה להריח את פריחת החרובים והוא עמד שם, מחייך כולו, מאושר לריח הפנטזיה הגברית שצייר נהר הריח שמילא את הרחוב.
ראיתי לא מעט אנשים שברגע שבו הבחינו בריח של חרוב פורח מעליהם פקחו פתאום עיניים בפליאה
וחייכו חיוך מאיר פנים. אשה יקרה אחת אמרה לי פעם, לריח עץ חרוב גדול שפרח ליד ביתה: "אני נבוכה על זה שאני לא נבוכה מכך שאני מכירה את הריח הזה". הוא טוב בעינייך? – שאלתי בטון פולשני קצת.
"תראה", היא אמרה, "לא כל מה שקשור בו היה טוב". ולא הוסיפה. אמן אחד, פולני במוצאו, איסטניס גדול ומומחה מופלג בתחום הריחות, המסוגל להבחין אפילו בין ריחות שונים של מים נקיים, היודע לקום ולכבות את הקומקום ברגע שבו מתפשט בחדר ריח המים הרותחים, הסביר פעם, ברצינות גמורה, לחבורה קטנה של ידידים שישבתי בה, שריח החרובים הוא ממשפחת "ריחות הקממבר" ועוד כמה גבינות מאזור נורמנדי, במיוחד סביב העיר פון ל'אבק.
"ריח שיש בו דוק של עיפוש ושל חלבון שעל סף הרקב, אך הוא מעורב בריח עז ורענן של אדמה חרסית רטובה"… השיחה, שהתקיימה כמובן למרגלות עץ חרוב, אך לא בעת הפריחה, הגיעה בכך לרגע מעיק. מי יוכל להתווכח עם וירטואוז שכזה, היודע את ריחה הרענן של אדמה חרסית רטובה? ובמיוחד: מה נשאר מריח הזרע, או החרובים, אחרי כל כך הרבה מלים."
ריח חד משמעי זה התפשט והגיע גם לספרו של מאיר שלו "גינת בר" (עמ' 234): "בזמנו כשגרתי בירושלים, מצאתי עצמי לא אחת הולך או מדווש במעלה רחוב מרכוס בטלביה. חרובים גדולים צומחים משני עבריו של הרחוב הזה, ובחודשי הסתיו נותנים הזכרים, שפריחתם שופעת הרבה יותר מפריחת הנקבות, ריח שאין לטעות בו. לא כל העוברים ושבים מבינים מהיכן כל היופי-חי הזה, ולא אחת ראיתי שם מראה משעשע: עוברים ושבים ועוברות ושבות, פניהם נשואות מעלה והבעות שונות עליהן, כל אחד על פי נסיון חייו ונטיות לבו: מי היה מאמין…מילא בקטמון, אבל אצלנו בטלביה?!.".
במקום אחר כותב אותו מחבר: "… הדוד מנחם לא סמך על הרוח שתישא את אבקת החרובים אל פרחי החרובות והפרה אותן בעצמו. בסוף הקיץ טיפס על העצים הזכריים, ניער את האבקה הריחנית אל שקים של נייר ומיהר לפזרה בין ענפי הנקבות. בשל כך דבק בו הריח הכבד, המובהק והלא מתפוגג של זרע, שהביך את השכנות, שיעשע את השכנים והטריף את דעתה של אשתו". (כימים אחדים, עמ' 64).
מבחן הארוסה:
מספרת אגדה בדואית עתיקה: "יום אחד התהלך בדואי צעיר עם ארוסתו החסודה ועברו שניהם תחת עץ חרוב זכר שהיה בשיא פריחתו. שאפה הארוסה את הריח הכבד במלא ריאותיה וחיוך רחב התפשט על פניה מאוזן לאוזן. הבין הצעיר שהיא מכירה את הריח וקם עליה והרגה בו במקום. מאז כאשר רוצים לבדוק את תומתה של ארוסה לפני חתונתה מביאים אותה אל מתחת לעץחרוב פורח ובוחנים את תגובתה". אגדה זו מופיע בכמה אתרים בנוסחים שונים במרשתת. הסיפור שמאחוריה הוא הרבה פחות "עתיק". יום אחד הדרכתי (א.ד.) סיור בוטני של מורי של'ח בעונת פריחת החרוב ביום חם, מהביל ולא ידידותי בעליל.
המשתתפים שהיו עייפים ומשועממים הציקו לי בהערות סרק ואז בו במקום המצאתי אגדה זו לפי הכלל שטבע חנניה רייכמן: "השומע הסקרן מדרבן את השקרן". מישהו סיפר את האגדה הלאה וכך מצאה ה"אגדה" את דרכה לכתובים. לו הייתי כותב את האגדה היום הייתי מתון יותר ומסיים את האגדה בהחזרתה לבית הוריה ופירוק קשר האירוסין איתה, ואז כל קורא/שומע היה יכול לדמיין איך הסתיים הסיפור… אולי בזכותה של אגדה זו אגיש מועמדות לתואר "בדואי או בדאי זקן".
והנה סיפור אמיתי: "לאיש אחד שהיה גר במקום רחוק היו ארבע בנים ובת אחת. יום אחד יצאו הבנים לצייד והשירו את הבת לטפל בעזים ובאוהל. ישנה הבחורה מתחת לעץ חרוב שהיה בפריחה מלאה וחשבה שזה בושם. היא לקחה ענף אחד לאוהל ושמה אותו בפינתה. חזרו הגברים לאחר כמה ימים והריחו ריח מוזר של גבר, חשדו בנערה שפגעה בכבוד המשפחה. הם הרגו אותה מייד וקברו אותה בסתר. הריח נשאר באוהל כמה ימים וכאשר הלכו ובדקו את הפינה שלה הם מצאו את ענף החרוב והצטערו על מעשיהם. ומאז לא צריך למהר בגזר הדין כי המהירות מן השטן" (מפי מחפוז ואהאבי אל ח'טיב, ,ברטעה, 23.10.13).
אצל הכפריים בגליל שמענו, את האמירה: ورا ريحة زهر الخروب حكاية ما بفهمها إلّا الشباب (וַרא רִיחִת זַהְר לְחַ'רּוּבּ חְקָאיִה מָא בִּפְהַמְהָא אִלָּא אֶלְשַׁבָּאבּ) כלומר מאחורי הריח של פריחת החרוב יש מסר שלא
יבין אותו אלא (מישהו) מהצעירים, והם בוודאי יודעים במה המדובר.
החרוב סם אהבה
ברפואה העממית הפרסית משמש פרי החרוב כסם אהבה, להגדלת כמות הזרע ולטיפול בחוסר פוריות של הגבר. מרשם מטורקיה לאותן בעיות מציע לקחת שתיים-שלוש חתיכות מפרי החרוב מדי בוקר משך שבועיים שלושהבגדה המערבית נוהגות נשים לאכול אבקה של חרוב לטיפול בבעיות פריון. לפי רשימה ששמה "בא לי חרוב" (המופיעה באתר של שמורת נאות קדומים) מסופר כי : "אצל יהודי מרוקו מקובל להרתיח את זרעי החרוב לילה שלם ואז מתקבלת שכבת ג'לטין סמיכה ומתוקה בחלקו העליון של הסיר. את הג'לטין מגישים לבני זוג מיד לאחר החתונה כדי שיהיה להם כוח לירח דבש פורה והג'לטין אמור לעזור גם לפריון האישה".
לאור ריחה הברור של פריחת החרוב קשה שלא לקשר את השימוש בחרוב לפוריות האדם. במאה ה – 16 וה 17 התפתחה, באירופה, תיאוריה של "ריפוי דומה בדומה" (Doctrine of Signatures). עיקרה של
"תורה" זו הוא ברעיון כי יש בכוחם של שצמחים הדומים בצבעם, בריחם, צורתם או בשמם לאברים, לתסמינים, או למחלות מסוימות -בכוחם לרפא את אותן מחלות.
למרות שה'תיאוריה' נוסחה רק לפני כמה מאות שנים, שורשי הרעיון הופיעו כבר לפני אלפי שנים בתרבויות עתיקות במקומות שונים על פני כדור הארץ. כך למשל: טיפות שנסחטו מפירותיה של ירוקת (=יריקת ) יריקת החמור, צהובת הפרחים, שימשו לריפוי צהבת; שערות שולמית כוחן יפה להצמחת השיער וטיפוחו; עוקץ העקרב, שתפרחתו המעוקלת דומה לעוקץ עקרב יאה לריפוי עקיצות של שרץ זה ושורשי הדודא הדומים לדמות אדם הרי הם סגולה בדוקה לרבייה ופרייה.
למרבית ההפתעה, מחקרים חדשים הראו שכאשר האכילו עכברים בתמצית שהופקה מפירות החרוב משך 35 ימים, נמצא שיפור משמעותי באיכות הזרע ובכמות הטסטוסטרון שבו. כאשר הוסיפו במעבדה תמצית שהוכנה מפירות החרוב לזרע אדם מוקפא, נמצא שיפור-משמעותי באיכותו. בעכברים שטופלו להפחתת פוריות-הזרע נמצאה עלייה בכמות הטסטוסטרון לאחר האכלתם בתמצית מפירות החרוב. לגבי השימוש עבור הגברים מדובר בפירות ולא בפרחים עזי הריח, אך קל לדמיין כיצד עלה בדעתם של האנשים להשתמש דווקא בחרוב כדי להשיג מטרה ייחודית זו של פוריות הן של הגבר והן של האישה.
עוד יותר מפתיע כיצד הגיע הרעיון הזה לספרה של יהודית רונן 'ויסקי של חרובים': "פייבל החל למכור גם קמח חרובים, ששלוימה הרועה טחן מן הפירות שאותם אסף מדי ערב, לאחר שהשיב את פרותיו לשנת לילה. שמועה נפוצה בעת האחרונה באזורנו, כי הקמח מצטיין בסגולותיו הרפואיות ובמיוחד יפה הוא לחיזוק כח הגברא. 'אולי בגלל התולעים שנטחנו בו,'… אבל-לא היה בכך כדי לפגוע במוניטין שיצא למוצר החדש מבית – היוצר של רועה הכפר. קמח החרובים, שנחטף במהירות מבלי ששלוימה צריך היה להשקיע מאמץ כלשהו בקידום מכירותיו, הגיע לבתי הכפר בעיתוי מושלם, בשעה שנתברר מעל כל ספק כי הגויאבות האדומות שעוררו בזמנו חלומות כחולים, אכזבו" (עמ' 128).
ריח החרוב כריח גוויה
בויקיפדיה, המצוטטת על ידי רבים וטובים, הוסבר מקור הדמיון בין ריח פרחי החרוב לריח זרע האדם כדלהלן: "פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע אנוש, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver) באנגלית פירושו גווייה, מתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים.
בפרחי החרוב, נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות….". ( ויקיפדיה ערך: חרוב, בינתיים הערך שונה). לצערנו לא הצלחנו למצא אישור, בספרות המדעית, לטענה על אודות נוכחות הקדוורין בפרחי חרוב. אך קיימת עדות שהקוודרין משמש כתרכובת ביניים בייצור חומרי ריח בפרחים המחקים ריחות צואה או נבלות.
האמת שמאחורי ריח פרחי החרוב היא הרבה פחות ציורית. החומר שנקרא קדוורין אמנם מצוי בכמות מזערית בפירות החרוב, אך מעולם לא נמצא בפרחיו. בדיקה שנעשתה בפרחי החרוב העלתה שנמצאו בהם לא פחות מ – 30 תרכובות ואף אחת מהן אינה מקבוצת החומרים עליה נמנה הקדוורין. כן נמצא שאין הבדל בהרכב הכימי של ריחות בין פרחי הזכר לבין זה של פרחי הנקבה. עוצמת הריח הגדולה בעצי הזכר נובעת מהסיבה הפשוטה שהוא נושא הרבה יותר פרחים מאשר עץ הנקבה.
ביום נמצאה פעילות רבה (בעיקר על עצי הזכר לעומת עצי הנקבה) של צרעות, דבורי דבש (המאביקות העיקריות) ודבורי בר. בלילה נצפו על עצי הנקבה לא פחות מ – 30 מיני עשים שחלקם בהאבקה אינו ברור. חמישה מינים של עינפז (חרק ירוק בעל עיניים כתומות ומכאן שמו, ידוע גם בשם "ארינמל ירוק") נצפו, על עצי הנקבה, כמאביקים פעילים וכנושאי אבקה מרובה של חרוב -עדות לכך שהחרקים ביקרו קודם לכן בעצי הזכר. ההנחה היא שחרקים אלו, הפעילים בלילה, לא מבחינים בחושך בין עצי הנקבה לעצי הזכר, בעלי הריח הזהה, וכך מתאפשרת ההאבקה.
ריח צפוף כדבש של ייחום
ריחו הכבד של החרוב לא נפקד בשירה העברית. "אנחנו כלים / וכל שישאר / מן הזרע / הוא ריחו בחרוב". (יורם בן-מאיר, תולדות. חלום של שחרית עמ' 156). ריח החרוב הכבד החוזר מדי סתיו (עונה נדירה לפריחת עצי הארץ) אינו מרפה בתזכורתו על אודות מחזור הרבייה של האדם. אנחנו זמניים וצריכים להתרבות מדי דור ואילו החרוב נצחי ומחדש בריחו את זרעינו הכלה איתנו.
חיים גורי משאיר את פיענוח חידת ריח החרוב לקורא עצמו. : "…חרובים בפריחתם ההמומה / ואור רפה. / ארבעה כתלים מעבר העולם. / תלולית חזה שחמחם / עולה נושם, / פטמות אובדות בעלטה / מעבר והרחק. " (חיים גורי, בדרך. השירים, עמ' 117). ריח החרובים המסעיר ועתיר האסוציאציות הוא המפרש לנו מה מתרחש בין ארבעת הכתלים כאשר האור רפה והחזה עולה ונושם, כאשר ריח החרוב כבד וחד משמעי.
צבי עצמון, האמון על מדעי הטבע, מדייק בתיאור ריחו של החרוב ושל מאביקיו. עצם שמו של השיר "זכר חרוב – תרגיל בהגדרה " אירוני בבחינת ניתן לכם פרח חרוב זכר להגדרה וראו מה נעלם מאפכם ומעיניכם הבוטניות: "קיץ דועך בריחו / מתקתק מבחיל / חרוב מסקס לא מלמלת / חבצלת או ורד בשער /נערות לחות וכו' / רק ריח צפוף כדבש של יחום / ולהקות הזבובים נוגסות במטען האבקה.". (עיצוב פנים, עמ' 42).
אחרית דבר
כאשר עוסקים בריחות הפרחים מדברים לרוב על הריחות המתוקים שנועדו בטבע למשוך את המאביקים אל הפרחים עבור שירותי האבקה. בני האדם נהנים מהקסם הזה להנאתם ולהנעתם של אהוביהם. מה רבים שירי האהבה המתרפקים על מתיקות ריחות הפרחים ונפלאות האהבה. לעתים רחוקות אנחנו נתקלים בפרחים בעלי ריח לא נעים.
מעטים ביותר הצמחים שריחם הכבד מכריז על קיומם בהתרסה כזו שאינה מאפשרת לנו להתעלם מהם. דומה הדבר שאין שום צמח אחר בארץ, כדוגמת החרוב, שריח פרחיו מעורר תגובות כאלו נמרצות אצל בני האדם שלא לדבר על המסרים והאסוציאציות הנלווים אליהם. לפיכך, לא מתמיה הדבר עד כמה חדר ריח פריחת החרוב אל הפולקלור, הרפואה העממית, הספרות והשירה. המדע, כדרכו, משתרך בעצלתיים אחרי שובל השימושים, הסיפורים וההרגשות, לעתים הוא מפריכם ולעתים הוא מפתיע אותנו במסקנותיו המאששות על כמה אמונות עממיות נשענות על בסיס אמיתי.