החרוב כעץ "מבורך"

מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

מתוך: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב (2024). שורשים, שושנים ומלכים. הוצאת פרדס. חיפה.

בקרב הדרוזים נהנה עץ החרוב מיוקרה רבה למדי, ובהתאם לכך אפשר למצוא עצי חרוב מבורכים בכמה מקומות קדושים: בכפר כסרא צומח חרוב מצוי מבורך הנושא את שמה של סִת סארה, שהייתה אחת ממפיצות הדת. עד אמצע המאה העשרים נהגו זקני הכפר להתאסף בימי ראשון וחמישי תחת העץ ולדון בסוגיות דתיות. ליד הכפר סמיע צמחו עץ חרוב מצוי ועץ אלון מצוי עתיקים, שהתייבשו לפני שנים אחדות. המקום מכונה בשם "אלְ מֻבָּארַכִּה" (המבורכת) לפי המסופר אל-שיח' אלפאדל בן המאה ה- 17 מלבנון הגיע לכפר סמיע ופגש את חכמי הדת של הכפר מתחת לעץ חרוב זה.

האמירות הנפוצות על אודות החרוב הן: "עץ טוב, היו אנשים שישנו תחת העץ", "החרוב עץ טוב, היו אנשים חשובים שישנו תחת החרוב", "כל הכפר ישן תחת חרוב ולא ארע להם מאום", "עץ החרוב מבורך תמיד", "כל עץ פרי הוא מבורך". פה ושם אפשר למצוא עצי חרוב מקודשים גם במגזר הערבי. ליד הכפר פֻרֵידִיס, שלמרגלות הכרמל, היה עץ חרוב המקודש לשייח' צאלח. בשנות בצורת היו אנשי הכפר מתפללים לגשם ליד העץ, ועם גמר התפילה "היו יורדים גשמים למשך כמה ימים".

בכניסה לאעבלין היה עץ חרוב מקודש למר אליאס בשם "חַ'רוּבַת מַאר אַלִיאָס" (הוא אליהו הנביא). אחותו של המספר ראתה את אליהו הנביא ליד העץ שאותו נהג לבקר מדי פעם. למי שישן תחת העץ לא היה חשק לעבוד; ריח העץ היה מרדים, והזקנים הזהירו לא לישון תחת החרוב הזה, מכיוון שהדבר יגרום לבטלה. עצי החרוב המקודשים שבפקיעין מכונים "החרובים של בני יעקב", ומייחסים להם ניסים ונפלאות. את עצי החרוב שבפקיעין מייחסים תושבי הכפר היהודים לרבי שמעון בר יוחאי, והנוצרים לבני יעקב.

על כוחם הפלאי של עצים אלו מסופרת האגדה: "בני ראס עַבָּאד היו גובים מס אדם מבני פקיעין, ומדי שנה היו באים ונוטלים אחת מבנות הכפר הצעירות. שנה אחת הגיע תורה של נערה פלונית ומשלחת גובי המס הגיעה לביתה, שהיה סמוך לחרובים. ברחה הצעירה מבעד לחלון, הסתתרה בין עצי החרוב הסמוכים, וגובי המס רדפו אחריה. כאשך ראתה הצעירה שהרודפים מתקרבים אליה, נשאה את קולה בתפילה, קראה לאלוהים שיציל אותה מפני הזדים, ומעצי החרוב בקשה שיגנו עליה.

נתרצתה תפילתה, ולשונות אש יצאו מהחרובים של בני יעקב ושרפו את כל מי שניסה להתקרב אל הנערה. הלהבות רדפו אחרי חברי המשלחת האחרים וליחכו את בגדיהם, והם נסו על נפשם, הרחק מאדמות פקיעין. מאותו יום בטל מס האדם, בזכות עצי החרוב של בני יעקב". חוקר הפולקלור ג'יימס ג'ורג' פרזר (James George Frazer) מסכם סוגיה זו באומרו ש"רבים מהעצים הגדולים (הוא מתייחס דווקא לאלונים בגליל) הם משכן רוחות המכונות בנות יעקב […] נראה שזה שריד עבודה אלילית שהמוסלמים מנסים לעוקרו, אך אי אפשר לשרש אותו מלב ההמונים".

באסיה הקטנה ובסוריה (בזמן כתיבת הדברים ארץ ישראל נחשבה כחלק מסוריה) מקדישים המוסלמים והנוצרים את החרוב לג'ורג' הקדוש, ולעתים המקדשים שלו נמצאים מתחת לעצי חרוב. בקפריסין אף ידועה כנסייה בשם "ג'ורג' הקדוש של עצי החרוב".

שבחי החרוב

במקורות יהודיים נוהגים בחרוב בכבוד רב. הגדיל עשות הרב צבי שורץ, שכתב מאמר בשם "החרוב העץ היהודי", שבו הוא מונה, בין היתר, את שבחיו. החרוב הוא סמל לצניעות והסתפקות במועט: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת" (תלמוד בבלי, מסכת תענית כ"ד, ע"ב). רבות מסופר על עסיסיותו ומתיקותו של פרי החרוב, ואמר רבי יוחנן: "זוכר אני כאשר היה שובר ילד חרוב, והיה נמשך חוט דבש על שתי זרועותיו".

מספר ר' חנינא: "כשעליתי לכאן (לארץ ישראל) לקחתי אזור (חגורה) שלי ושל בני ושל החמ(ו)ר שלי כדי להקיף את הגזע של החרוב שבארץ ישראל ולא היו מטין (ועדיין לא הקיפו את כל הגזע). קצץ חרוב אחד ונמשך מלוא היד דבש (שהיה זב מן החרוב)". על חשיבותו של החרוב כעץ נושא פרי מעיר הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1954-1884) בפירושו לספר הזוהר: "כמו שאמר ר' יוסי, האילנות שחכמה רבה נראית מהם, דהיינו, חרוב, ודקל ופסתוקא שהוא מן אגוז […] כל האילנות שעושים פירות […] כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו".

בעיני הבוטנאים לא נחשב החרוב כמאריך ימים, ונדיר למצוא עץ חרוב שגילו מעל מאה שנים. יש הטוענים שהחרוב עשוי להגיע לגיל של עד 150 שנה 23 ואפילו עד 400-300 שנים, 24 אך הם אינם מביאים ממצאים כלשהם לאישוש נתונים אלה. לפי הרב דוד אלטשולר מפראג (1769-1687), מחשובי הפרשנים של נביאים וכתובים, החרוב הוא סמל לאריכות ימים. "כי כימי העץ – כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי".