אנחנו דואגים. זה בטבע שלנו. טבוע עמוק במרחב ההורי, הזוגי, החברי, העצמי. הכול מדאיג. הפרנסה, הילדים, הבריאות של ההורים, המצב במדינה, הזיהום של כדור הארץ, ומה לא. הכול פשוט מדאיג. לרגעים יש הקלה, אך ברוב הזמן הדאגה נוכחת. היא כבר לא מזדחלת, לא מגיחה, אלא נוכחת במלוא עוצמתה. קוראים לזה דאגנות יתר. מצב בו הדאגה מוגזמת ומפריעה לזרימה התקינה של החיים.
הדאגה גוזלת הרבה האנרגיה
יש מי שמחבר דאגה לאכפתיות. נדמה כאילו אם אנחנו דואגים אז אנחנו בסדר, כי איך נוכיח שאנחנו אוהבים אם לא נדאג. "ברור שאנחנו דואגים. הוא יקר ללבנו, אנחנו רוצים שיהיה לו טוב, אז כשלא ברור בדיוק מה קורה, אנחנו דואגים".
ויש מי שמחבר דאגה לפעולה. "לדאוג זאת עבודה, זה ממלא את כל היום. הדאגה גוזלת הרבה אנרגיה" יגידו הדואגים. "לא נשאר כוח לשום דבר אחר. מצד שני, כשאנחנו דואגים לדברים, אז אנחנו שמים לב אליהם. אם לא נדאג, לא נהיה מעורבים והדברים יתמסמסו. לדאוג זאת המחויבויות שלנו, ובלי דאגה נשכח דברים וניצור עיכובים. אנחנו דואגים גם אם זה מתיש אותנו. דואגים שישלמו את התשלומים בזמן, דואגים שיגיעו בזמן שקבעו לכל מקום, דואגים שיהיה מה שצריך כדי שלא יחסר דבר. לדאוג זה קל, אבל בלי זה אין תוצאות".
ואחרים פשוט דואגים: "כי העולם מורכב, כי יש צרות וסכנות, כי נעלמה התמימות ושום דבר כבר לא בטוח. אפילו הדברים שאמורים להיות יציבים, כמו עבודה, משפחה, בריאות, כבר אי אפשר לדעת מה יהיה, וזה מדאיג. נדמה שברגע שנפסיק לדאוג משהו נורא יקרה. אז דואגים כל הזמן".
ארנה דואגת בעיקר לילדים. לפעמים לבעלה, ובפעמים נדירות עוד יותר לעצמה. בכל פעם שאחד הילדים יוצא מהבית, היא נכנסת למצב של דאגה, וככל שחולפות השעות זה נהיה חמור יותר. אחר כך היא מתקשרת אלי. "אני דואגת. הוא יצא לפני שלוש שעות עם האוטו לראיון עבודה, והוא לא עונה לי לטלפון. אני מצלצלת אליו וזה מעביר אותי לתא קולי. אני משתגעת מדאגה", היא אומרת, ואני מנסה להרגיע. אני אומרת לה שהיא צריכה לסמוך על הילד, כי הילד כבר בן 32, והוא אחראי, ואם אינו עונה לטלפון כנראה שהוא עסוק עכשיו, ואני בטוחה שברגע שיתפנה יתקשר אלייך.
בערב היא מתקשרת שוב, אומרת שאכן הוא היה בפגישה וצלצל אליה מיד כשראה שהיו שיחות שלא נענו, אבל היא דואגת מאד לבת. "הבת התחילה מערכת יחסים עם בחור מפוקפק, היא לא מספרת לי מי הוא, וכל היום הם משוחחים בטלפון. אני פוחדת שיקרה לה משהו רע. היא כל כך תמימה. אני כבר משתגעת מדאגה", היא אומרת, ואני במסע הרגעה, מזכירה לה שהקטנה שלה בת 28 ושכבר היו לה כמה מערכות יחסים, ושהיא צריכה לכוון אותה אבל לא לנהל את חייה. הזה בסדר לדאוג, אבל לא צריך להשתגע מדאגה. היא נרגעת, וברור לי שמחר תשוב להתקשר ושוב תשתגע מדאגה.
המתנה מתוחה למשהו רע שיקרה
דאגת יתר אינה נותנת מנוח, היא מציפה את האדם במחשבות שליליות, בהמתנה מתוחה למשהו קשה ורע שיקרה, וזה רודף את האדם במחשבות, בדמיונות ובפחדים. דאגת יתר פוגעת באיכות השינה, במערכת העיכול, בלחץ הדם, בשרירים, ובחוויית החיים בכלל שהופכת מתוחה וחסרת אופטימיות. הרבה פעמים דאגת יתר מלווה בחרדה, בפחדים וביצירת דרמות טראומטיות. הקשרים המשפחתיים נפגעים והיכולת להחזיק מקום עבודה או להתרכז בדבר שאינו מדאיג, הופך קשה יותר כאשר דאגת היתר והחרדות אינן מטופלות.
כדאי לדבר על זה עם חברים, עם אנשי מקצוע, כדאי לנסות להגיד משפטים של חשיבה חיובית, כמו לשלוח אנרגיה חיובית למקומות בהם יש דאגה. במקום לדאוג בכל פעם שהילדים יוצאים עם הרכב, להגיד, אני בוטחת בהם, אני שולחת להם הגנה, היקום יגן עליהם כדי שיסעו בשלום וישובו בשלום.
הדיבור החיובי והשיתוף של חברים או אנשי מקצוע, עוזר להרגיש טוב יותר ולהרגיע את דאגת היתר. חלק מהעניין בדאגת יתר היא התחושה שאין מי שיכול להציל, אין מי שתומך ואנחנו לבד חסרי אונים בדאגה שלנו. כאשר אנחנו משתפים, זה נותנת תחושת הקלה.
הדאגה מפריע לשינה ומגבירה את המתח שהגוף אוחז. כדאי לעשות מדיטציה, לעשות פעילות גופנית קלה, יוגה או כל התעמלות שמשחררת מתחים ומפנה את המחשבה ואת הגוף מהתעסקות בדאגה. במקביל, רצוי לשחות, לקבל עיסויים, רפלקסולוגיה, דיקור סיני או כל טיפול שיעזור לשחרר את המתחים שמכבידים על הגוף הפיזי.
יפית רואה סדרות מתח. "אם אני לא עושה משהו אני מתחילה לדאוג. יש לי המון סיבות לדאוג. כשאני מתחילה זה לא עוזב אותי, אז אני רואה סדרות, בעיקר סדרות מתח כי זה מסיח את הדעת, וקוראת ספרים, וככה אני בעצם כאילו עוברת למקומות בדמיון שבהם אני לא צריכה לדאוג. ברגע שהסדרה נגמרת אני קופצת מהספה. ברור, אני מיד נזכרת שאני צריכה לבדוק אם אמא שלי לא צריכה משהו ממני, מה קורה אצל אח שלי, מה עם החברות, אף אחד לא ממש בסדר, לכולם צריך לדאוג.
אם הדאגה שלי עוזרת להם? לא ממש אבל אני דואגת כי מה אפשר לעשות? כשהכול יהי בסדר אני אוכל להפסיק לדאוג. אבל הנה, עכשיו מצאו אצל אח שלי איזה גוש. אז לא לדאוג? ואמא שלי לבד, אני צריכה לדאוג לה, גם אם היא אומרת שהיא לא צריכה כלום ושאני יכולה להפסיק לדאוג, אני לא באמת יכולה להפסיק. זה כבר הרגל שלי להיות בדאגה לכולם. גם לחברות, גם למשפחה, גם לעצמי אני דואגת.
כל דבר קטן אני מיד חושבת שזאת המחלה. כואב לי הראש, זאת המחלה. כואבת לי הבטן, זה בוודאי המחלה. אני עייפה? זאת המחלה שגומרת אותי. אין לי מחלה תודה לאל אבל אי אפשר לדעת מתי זה יתפוס אותך. הנה חברה שלי כבר שנה עם טיפולים. אז אני דואגת".
גם החיובי הוא סיבה לדאגה
דאגת יתר היא סוג של הפרעה שלא תמיד מחפשת סיבה לפעול. אנשים שסובלים מדאגת יתר, הופכת כל קושי או טרדה לבעיה גדולה שמבקשת לדאוג דאגה רבה. המחשבות השליליות שמלוות מצבים של דאגת יתר, הופכות מצבים למוגזמים וגם אירוע חיובי יהפוך עבורם למצב מעורר דאגה. הם יריצו בראש שלהם תסריטי אסון, יחפשו פגמים והכשלות ויזהירו כל אחד בדרכם, מפני הבאות. הם יתקשו לעודד אנשים בתהליכי שינוי, יתקשו ליצור בעצמם שינוי בחייהם, ויציפו את עצמם בדאגות.
במרחב החברתי, אנשים הסובלים מדאגת יתר, נחשבים לביקורתיים, שליליים ולא מפרגנים, בעוד למעשה הם סובלים מחוסר יכולת להפסיק לדאוג, והסבל שלהם אמתי ועמוק. כאשר אומרים להם שאין סיבה לדאגה, זה מלחיץ אותם יותר. לתפיסתם, הדבר מעיד לכאורה על כך שהאחרים לא רואים את האסון המתקרב כפי שהם רואים אותו בדמיונם, ולכן לא יוכלו להתמודד אתו כאשר יגיע.
שמואל בדק את הכיסא לפני שהתיישב. "שלא ישבר פתאום", הסביר לי. "כשהכול בסדר צריך לקחת בחשבון שמשהו הולך להשתבש, אז אני בודק", אמר, כמו מנסה להקליל את סבל הדאגנות. " זה לא שיש כרגע משהו, אבל יכול להיווצר. אני דואג הרבה. אף פעם דברים הם לא מאה אחוז, ולא חסר על מה לדאוג. ברור לי שאני טיפוס דאגן. כשהילדים היו קטנים כל דבר בדקתי אצלם. עד היום אני חושב על איך הם מסתדרים ודואג, אבל אני כבר לא מתקשר אליהם הרבה כי הם העירו לי שזה מפריע להם.
הבן הצעיר בצבא ואי אפשר לדבר איתו בכל זמן. זה משגע אותי מדאגה. יש לפעמים שאני ממש נכנס לדיכאון מרוב דאגה, פחד נוראי שמשהו עלול חס וחלילה להתרחש. זה מדאיג אותי מאד. אם אני לא חושש שמרוב דאגה, וחוסר שינה, בסוף אני אפגע בעצמי? אני דואג לבריאות שלי. הפחד הגדול על הבריאות התחיל לי בתקופה של הקורונה, ומאז כל שיעול כל כאב הכי קטן אני הולך למיון. ההורים שלי נפטרו בגיל צעיר ואני בדאגה שלא יקרה גם לי ככה. זה מדאיג מאד.
אני עושה בדיקות ואוכל בריא, עושה ספורט אבל דואג כל הזמן אני דואג. אי אפשר להפסיק לדאוג ולא נותנים לי להתערב, אז כל מה שנשאר לי לעשות זה לדאוג. אם זה מכביד על הילדים? על החברים? חברים שלי כמוני. דואגים ואף אחד לא מוכן להקשיב לדאגה שלהם. יש לנו פרלמנט שאנחנו נפגשים פעם בשבוע וחולקים את הדאגות שלנו למדינה, לילדים, לעצמנו. כולנו ככה, מתעוררים בלילה מרוב דאגות.
לפעמים זה עושה דופק מהיר, זיעה קרה, זה לא קל לדאוג כל הזמן. זה מעגל של דאגה, ומחשבות שמעוררות עוד דאגה ועוד מחשבות. לפעמים אני אומר לעצמי, מה אתה דואג כל כך הרבה, כאילו זה משנה למישהו שאתה דואג. כאילו שלא תהיה מלחמה אם תדאג. אבל זה לא עוזר. ברור לי שאין תועלת בדאגה, יש נזק יותר מתועלת, אבל זה חזק, זה רגש כזה שעולה, ומרגע שזה מתחיל, כמו גל של דאגות ומחשבות ואני בראש לי כבר רואה את העולם נחרב".
למצוא על מה להגיד תודה
כל אדם חווה דאגות לפעמים, ואחרי זמן מה מניח לדאגות ומרשה לעצמו לחשוב על דברים אחרים. במצב של דאגנות יתר, כל דבר מעורר דאגה. זה מונע שמחת חיים ולא מאפשר הנאה. הדאגה היא תחושה המלווה במחשבות שליליות, בפחד שדברים עומדים להשתבש, במתח ותחושת חוסר אונים מתוך חוסר ביטחון וחוסר אמון בחיובי הקיים. החיובי הזה, לפי הדואגים הכרוניים, עומד להפוך שלילי וחמור בכל רגע.
אחת הדרכים שיכולות לעזור לדואגים היא הודיה. למצוא את הטוב, למצוא על מה להגיד תודה. להתרגל להודות על הקיים, להרשות לעצמם לראות חיובי ולהכיר בו הכרה מלאה, מתוך תודה והוקרה. דאגנות יתר היא מצב שיש לו כרוניקה של התדרדרות. זה מתחיל בדאגה קטנה ותוך זמן קצר מאד הופך לדרמה עם סוף רע. אתם חושבים להיות במערכת יחסים? יש סיבה לדאגה כי בעוד רגע זה יגמר בשברון לב.
אתם רוצים שהילדים ישחקו? כדאי להתחיל לדאוג כי זה יגמר רע, מישהו ייפול, משהו ישבר. שקלתם אפשרות לרכוש בית? זאת דאגה גדולה כי המשכנתא וההוצאות השוטפות יכניסו אתכם לחובות שלא תוכלו לצאת מהם. יש לכם רצון לרכוש רכב? דאגה איומה כי חלילה תהיה תאונת דרכים. דאגת יתר היא כמו כדור שלג שמתגלגל במדרון וצובר תאוצה.
המחשבה על עשייה גוררת פחד ודאגה קשה, המחשבה על הצלחה גוררת חרדת כישלון, המחשב על מקום העבודה ועל העשייה המקצועית גוררת דאגה עמוקה שמא יפטרו, שמא יכשילו, במערכות היחסים המחשבה על אהבה מעלה דאגה שמא יבגדו ויפסיקו לאהוב, והכל מלווה בתסריטים דמיוניים בהם האסונות הדמיוניים מקבלים ממשות מאיימת שמגבירה את הדאגה ואת המחשבות הרודפות לגבי מה היה, מה לא בסדר במה שהיה, ומה יהיה.
מחקרים העלו שאנשים חרדתיים דואגים יותר, אנשים שלא לוקחים אחריות על מהלכי חייהם ומאשימים אחרים בתוצאות השליליות שלהם, נוטים יותר לדאגנות. הדאגנים יעדיפו להימנע משינוי ויעדיפו לדבוק בדרך המוכרת. הדאגניים מתקשים להחליט ולבחור דבר אחד מתוך כמה, והם מעדיפים להימנע מלבחור עד כמה שאפשר ולהשאיר את הבחירה לאחרים.
מחשבה חיובית לפני השינה
מבחינה אבולוציונית, תפקידה של דאגה הוא למנוע מהאדם להיכנס למצבים מסוכנים. הדאגה כמו הפחד הם רגשות שנועדו להגן עלינו. דאגה מביאה אדם למצב של דריכות רגשית ולכאורה מגינה מפני תחושה של התרסקות כשמשהו משתבש, כי ממילא הדואג כבר צפה את הגרוע מכל. הדאגה ממלאה מקום של אכפתיות, היא באה בהרבה מקרים במקום פעולה ומשדרת תחושת משמעות לקיומו של הדואג. "הדאגה מסווה בחלק מהמקרים תחושות לא נעימות כלפי אנשים, מקומות או אפילו של האדם כלפי עצמו.
אדם אומר שהדאגה למצב הכלכלי שלו מדירה שינה מעיניו, וכל עוד הוא בדאגה הזאת הוא נמנע מלחפש מקור הכנסה נוסף שיעזור לשפר את מצבו. אדם אומר אני דואג וזה מתיש אותי, בעניין מערכת היחסים עם ילדיו, וזה מונע ממנו לשוחח איתם שיחה כנה ולברר יחד איתם את המהלכים שלהם לתקופה הקרובה. כאשר הדאגה אינה כרונית, היא מובילה הרבה פעמים למציאת פתרונות למצבים מעוררי הדאגה. כאשר הדאגות כרוניות, כאשר יש דאגת יתר מוגזמת העומס הרגשי והמחשבתי שנוצר מונעים יצירת פתרונות.
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מגלים קשר בין חוסר שינה לדאגנות יתר. מצד אחד דאגת יתר מונעת שינה ומצד שני חוסר שינה גורם לדאגנות יתר. מסקנת אחד המחקרים היתה שחוסר שינה יוצר דאגת יתר אשר יוצרת קשיי הירדמות. דאגנות מעוררת ומלחיצה, יוצרת מוכנות מתוחה בגוף שמפריעה לשינה. החוקים ממליצים לא לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה כי זה אחד הגורמים שפוגעים באיכות השינה ומכניסים את האדם לגלגל חוסר שינה דאגה וכן הלאה. לכן מוטב לפני השינה לחשוב מחשבה חיובית, לראות דברים חיוביים, אולי אפילו קטעים קומיים או רומנטיים ולחשוב מחשבות מוארות.