חיכיתי. ממש ציפיתי לקרוא ספר של אורלי קסטל־בלום. חברי הטוב לספסל התואר השני בלימודי תרבות, סיפר פעם על כתיבתה וספריה באופן שאני מתפלאת שלקח לי שנתיים מאז למצוא את עצמי עם ספר שלה ביד. הפעם, לכבוד יום הולדתי, בו בין היתר רכשתי ספרים חדשים – כי, בואו, אין חגיגה בלי קריאה – לקחתי את הספר היחיד שלה שהיה בחנות, הרומאן המצרי.
הספר התלווה אליי לחופשה בעכו העתיקה ואף טס עמי למדריד, כל הריגושים שדאגו אוהביי לתת לי בשבוע אחד. הרומאן המצרי אינו ספר ארוך, בקצב הקריאה שלי הייתי מצפה שאסיים אותו יום או יומיים לתוך המעשה. בתחילה, ייחסתי את חוסר ההתקדמות לימים האינטנסיביים של חגיגות לצד ימי זיכרון. אך האמת היא, שלא משנה מה, איני עוצמת עיניים בלילה ללא קריאה ולקראת סופו נאלצתי להודות שלא רוח התקופה היא העניין.
קצת על הדמויות בסיפור
בתקציר בגב הספר ישנה טענה שגיבורת הספר היא הבת הגדולה, זו שלא ניתן לה שם אחר. יש כמה דמויות בספר זה המכונות לפי ייחוסן במשפחה. עליי להודות שזו דרך מעניינת להציג דמות ואולי להראות עד כמה הן חיות בצד המשפחות, משקיפות על חייהן שלהן בלי יכולת לחיות אותם ממש. לו הייתי צריכה לומר מי הדמות הראשית, לא בהכרח הייתי בוחרת בה. למעשה, לא מצאתי ממש דמות ראשית בספר. למעשה, ריבוי הדמויות, התקופות, התזזיתיות בה חלפו העדויות ודיווחן כמו היו יכולים להיות או לא להיות, עייפו אותי.
בפרק 7, בסדרה נגיד שזאת עיר של מרטין סקורסזה, טוענת הקוראת הסדרתית ומושא התכנית פראן לייבוביץ, שגרוע מכך שספר ירגיז אותה או שהיא תשנא אותו, זה לשכוח שהיא בכלל קוראת אותו. במהלך השבוע שלקח לי להתחיל ולסיים את הקריאה ברומאן המצרי, אני עדה לפחות לפעמיים בהן קולה של פראן הדהד לי בראש כאשר לִפְרקים, שכחתי שאני קוראת אותו. שכחתי מהספר, שכחתי מהדמויות והן לא "קראו לי" לתת להן חיים בעיניי הקוראות. הכתיבה טובה, הנושאים מעניינים – מצריים העתיקה ועד סוג של ימינו בישראל – ובכל זאת, הריחוק שבכתיבה, שיכול היה להיות מגניב משהו, גרם לי אשכרה להתרחק מהספר מבלי מישים.
כן הייתה פעם אחת בה השוויתי בין הדמויות הנשיות בספר, שלא "רואים אותן" בחייהן, לבין חיינו כאן. זה היה בטיסת אל-על חזרה ממדריד בה חזיתי ממקור ראשון בהטרדה של דיילת על ידי אחד הנוסעים. הוא היה איש מבוגר מאוד ולכן ההפתעה הייתה מעליבה שבעתיים כשיצא מהשירותים וחשף את עצמו לעיניי הדיילות ההמומות. תגובתו להתרעמותן הייתה כמו התגובה לה "זוכות" נשים שיצא להן להשתתף בתאונת דרכים עם גבר כשבברור זו לא אשמתן – להאשים אותן.
אני רחוקה מלהיות שמחה שמעשה כזה קרה, אך אני נרגשת ממה שהגיע אחריו; שני טייסי אל-על, ללא היסוס וללא שאלות עמדו לצד הנפגעת הראשית, משטרה הוזמנה ושיחת הבהרה לשאר נשות הצוות, שיש להן תמיד אוזן קשבת ותמיכה מלאה. צפיתי מהצד איך שני גברים הצעירים ממני בעשור יודעים ופועלים למען עולם טוב יותר. ואז, עלו בי דמות הבת הגדולה והבת היחידה וסלסט מגן החיות במצרים וחשבתי, הנה, בשמַיִם בין מדריד וישראל עוד לא אבדה תקוותנו.
ציטוטים נבחרים שנגעו בי והותירו חותם:
- "באותה תקופה כבר היה נהוג לפחד ממי שהיה בשואה, כי אין לדעת לְמה לצפות ממנו."
- "חבל שהסתפר יום לפני מותו. היה הרבה יותר יפה לו עם השיער הלבן המלא והבלורית הלבנה. גוססים לא צריכים להסתפר לפני מותם!"
איני מוותרת על כתיבתה של אורלי קסטל־בלום. עורכת המדור כאן המליצה לי על ספר אחר שלה ואני מתכוונת לקרוא אותו בהמשך השנה. אם יש משהו שלה שקראתם ואתם מאמינים שהוא בגדר חובה, אודה לכם אם תרשמו אותו בתגובות. בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, הרומאן המצרי משוחרר. מקווה שימצא עיניים טובות במקום ראוי.
פרטי הספר:
הרומאן המצרי מאת אורלי קסטל־בלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
כתבה חשובה לילי מילת.כל הכבוד לך
תודה רבה רפי. שבוע טוב.
מעניין כל כך. תמשיכי לכתוב לכולנו.
תודה רבה מיקי. בינתיים אני כאן 🙂