תקציר
ב- 30 באוקטובר 1942, הודיעה משטרת פינלנד למפקד הגסטאפו באסטוניה השכנה, שבכוונתה להסגיר לידיהם בימים הקרובים, תשעה פליטים יהודיים.
כשבוע לאחר מכן הוסגרו לידי הנאצים שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
הצופן שמגלה נדב, צלם טבע ישראלי, רגע לפני שקפא למוות בלפלנד הקפואה, מאפשר לו ולהיידי, ידידתו הפינית, לחשוף את הסיפור המוזר סביב העלמותו של היהודי התשיעי. עלילת הספר חושפת אט אט את המסתורין סביב פרשיה עלומה זו, תוך מרדף אחר אוצר מסתורי ועימות עם נכדו של קולונל נאצי ששרת באותה תקופה בפינלנד. האם יגלו את זהותו של היהודי התשיעי?
הספר תורגם לאנגלית, יצא לאור כספר מודפס ודיגיטלי. ספר מודפס כולל הקדשה וחתימת הסופר, ניתן להשיג בפניה לכתובת: [email protected] וניתן לרכישה בביבוקס, סטימצקי דיגיטל ואמאזון, בקישור זה.
פרק 7 – מדען גרעין?
הבטתי על היידי. התהייה שהעלתה בעניין הזיקה שבין הדת היהודית למדינת ישראל, עוררה בי מבוכה. מה שבעיניי כישראלי נראה נורמאלי ומובן מאליו, למתבונן מבחוץ נראה כבלתי אפשרי.
"מה היה הנושא של עבודת הגמר שלך בתואר השני?" שאלתי.
"התמקדתי במחקרים היסטוריים על פוליטיקה כוחנית ואלימה שהובילה למלחמות חסרות תוחלת," אמרה בסבר פנים רציניות, "לאור ההיסטוריה המשפחתית שלי, האזור בו גדלתי והשירות הצבאי שלי במזרח התיכון, זה היה די טבעי שאגלה עניין בתחום הזה."
שלג החל לרדת. היא האטה את מהירות הנסיעה והפעילה מגבים. הבטתי בפתיתי השלג המרחפים באוויר. נדמה היה שהם מאיצים ומגבירים את מהירותם ככל שהם מתקרבים אל שמשת המכונית.
"מעולם לא חשבתי על המלחמות שלנו מנקודת המבט הזאת. אני מניח שאת מכירה את ההיסטוריה של מלחמות ישראל," אמרתי והפנתי אליה מבט שואל. היא הנהנה ואני המשכתי, "אני משוכנע שיהיה קשה להכניס אותן תחת ההגדרה של 'מלחמות חסרות תוחלת'."
"מלחמות מגן אינן חסרות תוחלת, אבל ההגדרה של מלחמת מגן עשויה להשתנות לעיתים בהתאם לצרכים פוליטיים כאלה או אחרים."
שפת הגוף שלי העידה כנראה שאני לא כל כך מסכים עם האמירה האחרונה שלה.
"מה עשית בצבא?"
נראה היה שאיננה רוצה להיכנס איתי לעוד ויכוח ולכן שינתה נושא. עיניי אורו. אני אוהב לדבר על השירות הצבאי שלי.
"אני משרת כקצין מילואים ביחידה מיוחדת," הסברתי," בישראל אתה ממשיך לשרת בצבא שנים רבות אחרי השחרור. הצבא שלנו בעיקרו הוא צבא מילואים."
"בדיוק כמו בפינלנד. הצבא הפיני מתבסס בעיקר על חיילי מילואים," אמרה, "יצא לך להשתתף במלחמה?"
"השתתפתי במלחמת לבנון השנייה ובלא מעט מבצעים. באחד מהם נפצעתי אבל לא משהו רציני. חזרתי ליחידה אחרי שהחלמתי."
"אתה יודע שהמלחמה הזאת בלבנון טבועה לרעה בזיכרון הלאומי של הפינים?"
"באמת?" הרמתי גבה, ממתין להסבר.
"פצצה ישראלית קטלה ארבעה חיילי או"ם, ביניהם חייל פיני."
"אני באמת נזכר באירוע הזה," אמרתי, "אבל לא זכרתי שאחד ממשקיפי האו"ם היה פיני. אירוע באמת נורא!"
"מה עשית אחרי השחרור מהצבא?"
"הלכתי ללמוד פיזיקה. תחום שמאוד אהבתי עוד בתיכון."
"כמי שאוהבת דווקא את תחום מדעי החברה והרוח, אני מעריצה את אלה שאוהבים מדעים מדויקים," אמרה.
"זה לא כזה ביג דיל. כשאתה אוהב משהו, מתמקצע בו ומצליח בו, זה מפסיק להיות מסובך כמו שזה נראה למי שמסתכל מהצד. לטייס קרב מנוסה למשל, זה כנראה בכלל לא מסובך להטיס מטוס," אמרתי בחיוך.
"אז… אתה טייס?"
"הייתי מת להיות טייס אבל גם פיזיקאי זה לא רע."
"מדען גרעין?" ניסתה שוב את כוחה.
"לא נמשכתי לתחום," עניתי.
"אני מפסיקה לנחש!" הרימה לשנייה את שתי ידיה מההגה.
"אוקיי, אוקיי," חייכתי, "השלמתי תואר שני בפיזיקה ואת עבודת הגמר עשיתי על רעיון יצירתי שהיה לי בתחום האלקטרואופטיקה. בהמשך רשמתי עליו פטנט ויישמתי אותו במצלמה זעירה בעלת ביצועים יוצאי דופן. כדי להפוך את הפטנט הזה למוצר, הקמתי סטארט-אפ ביחד עם חבר. הצלחנו בכלל לא רע ולאחר כמה שנים מכרנו אותו לקונצרן גדול וידוע בשם 'נוקיה', שמעת עליו במקרה?" שאלתי בהבעה מבודחת.
"נשמע יותר כמו שם של חברה יפנית." זרמה איתי.
"האמת היא שכשבפעם הראשונה נתקלתי בטלפון עם השם הזה, הייתי בטוח שזה טלפון יפני," אמרתי.
היא הביטה בי וחייכה.
"מאוחר יותר קלטתי שכל ילד בפינלנד יודע שנוקיה הוא קונצרן פיני תעשייתי ענק שהיה בין היצרנים הראשונים של טלפונים סלולאריים. במשך כמעט עשור הסתובבתי בעולם והצגתי את המצלמה הייחודית שלנו לכל מיני חברות," המשכתי, "במהלך מסעותיי הגעתי גם לפינלנד."
"אז מדוע בחרת למכור את הפטנט שלך דווקא לחברה פינית?" הסתקרנה.
"נוקיה זכתה בהמצאה שלי לא משום ששילמו יותר מאחרים, אלא בעיקר משום שאני אוהב לעבוד עם הפינים," עניתי.
"מה אתה אוהב בפינים?" שאלה מבלי להסתיר את שביעות רצונה.
"את היושרה, האמינות, המקצועיות, הענייניות, הישירות והיצירתיות."
"…ולא מצאת בנו שום פגמים?" צחקה.
"אתם קצת מופנמים מדי לטעמי, ממעטים לדבר ולא מצטיינים, בניגוד אלייך, בחוש הומור מפותח במיוחד."
היידי פרצה בצחוק מתגלגל.
"אם עשית אקזיט, אתה כנראה עשיר."
"זה נכון."
"אז למה החלטת להיות דווקא צלם?"
"לעשות כסף מעולם לא הייתה המטרה שלי בחיים. אמנם קל להגיד את זה אחרי שמתעשרים, אבל עולם העסקים שואב את כל האנרגיות ולא משאיר פנאי לסיפוק והנאה מכל הדברים האחרים בחיים. זאת הסיבה שהחלטתי לשנות את מסלול חיי ולהתמקד באהבתי לצילום. זה נותן הזדמנות לטייל בעולם, להכיר אנשים ולהנות מהחיים."
"זוהי תפישת עולם שאיננה אופיינית לישראלים שאני מכירה," אמרה, "אגב, יש משמעות לשם נדב?"
"כן," השבתי, "השם נגזר מהמילה נדיבות שמסמלת נתינה, הענקה, רוחב לב ואהבה. זהו שם שנזכר גם בתנ"ך," הוספתי.
"אתה מצליח להצדיק את השם הזה?"
"את זה תצטרכי לגלות בעצמך," השבתי בחיוך והרגשתי שאני מסמיק.
למרות הצלחתי בחיים, העובדה שהייתי נמוך קומה, מקריח ובעל כרס קטנה, פגעה בביטחון העצמי שלי, במיוחד בכל הקשור בתעוזה להתחיל עם בנות המין היפה.
"מה המשמעות של השם היידי?" שאלתי.
"זהו שם פיני, דני ואיסלנדי די פופולארי ופירושו בפינית יופי וגם… ציפור. לפינים יש יחס מיוחד ליופי ולציפורים." צחקה והחוותה בידה לעבר הנוף הבוהק בירוק ובלבן.
"מה את אוהבת בישראל?"
היא הרצינה מעט ושקעה במחשבות.
"אני מאוד אוהבת את הנופים של הארץ שלך, את מזג האוויר החמים, השמש הבהירה, את המגוון האנושי, את הפתיחות ואת הטמפרמנט הסוער שלכם," ניסתה לתמצת במשפט קצר תשובה לשאלתי.
"מעניין," צחקתי, "מה שאנחנו תופשים כצעקנות, וולגריות וחוסר התחשבות, את רואה כטמפרמנט סוער."
"זה בהחלט הגיוני," אמרה, "ככל שאתה קרוב יותר, אתה רואה יותר פגמים. את הפגמים שלנו, הפינים, אשאיר לך לגלות בעצמך."
שתיקה השתררה ולאחר זמן מה הביטה לעברי בדאגה.
"מישהו אמר לי פעם שאם ישראלי נתקל בשתיקה, יש לו הרגשה שהצד השני כועס. הישראלים, כך אמר, לא מרגישים בנוח עם שתיקות. כשהם בחברותא, הם מרגישים צורך לדבר כל הזמן. זה נכון?" שאלה.
"לא חשבתי על זה," עניתי, "אבל יש בזה משהו."
כשחלפנו על פני הכפר של סנטה קלאוס, מספר קילומטרים מצפון לרובניימי, השלג הפסיק לרדת אך השמיים נשארו קודרים. המקום המה תיירים ומעל ראשינו חלף מטוס נוסעים ענק שזה עתה המריא משדה התעופה הסמוך.
"יש לי עדיין מספיק זמן עד לטיסה. לאיזה מלון אתה צריך להגיע?" שאלה.
נקבתי בשמו של המלון.
"יש לך אולי הסבר למקריות המדהימה הזאת?" שאלתי.
המבט התמה ששלחה לעברי אותת לי לענות במקומה.
"האדם הראשון שאני פוגש לאחר שניצלתי בנס, היא פינית חמודה שמכירה לא רע את ישראל ואפילו אוהבת אותה," אמרתי בדיוק כשנעצרנו ברחבת הכניסה למלון.
היא חייכה והנהנה.
"כשניכנס למלון, קרוב לוודאי תיבלע במהומה שתהיה סביבך. לפני שניפרד, תוכל אולי להראות לי שוב את הכתובת שצילמת בצריף?" ביקשה.
"כן בוודאי," אמרתי, הפעלתי את המצלמה, מסרתי לה אותה והלכתי להוציא מהבגז' את התרמיל ואת ציוד הסקי שלי.
"זה נראה כמו כתב סתרים, צופן של ממש," אמרה כשיצאה מהאוטו ומסרה לי בחזרה את המצלמה. היא הייתה גבוהה אך מעט ממני ומבנה גופה היה מלא, בדיוק לטעמי.
"זה יהיה אתגר רציני לפענח את הצופן הזה," אמרה בהתרגשות. "למרות שקשה להבין מה כתוב כאן, נראה לי שזה כתוב בפינית. כשתתחבר לאינטרנט, תשלח לי את התמונה. אנסה לשחזר חלק מהמילים ומהאותיות."
הכניסה שלי ללובי המלון עוררה התרגשות רבה כשגילו שהגבר הלבוש בחליפת סקי הוא הישראלי האובד שכולם מחפשים.