"זה ספר מוזר… לא רומן במובן המקובל. בעצם אין בו שום דבר מקובל". לא יכולתי לנסח טוב יותר את ספרו של פול אוסטר, איתו ביליתי את השבוע האחרון. 'ביליתי' זו אולי מילה מתעתעת. ואולי 'תעתוע' היא מילה מתאימה יותר לתחושות שחלפו בי תוך כדי קריאת הטרילוגיה הניו־יורקית. הציטוט שפתחתי איתו הוא ציטוט מתוך הסיפור האחרון בטרילוגיה, החדר הנעול.
כמה עמודים לתוך הסיפור הראשון בטרילוגיה, עיר הזכוכית, והבנתי משהו חשוב. יש ספרים שאסור להאיץ בהם. צריך לקרוא לאט, להפנים, אולי לחזור אחורה. הבוץ בו שיקע אותי פול אוסטר הוא משהו שיש להתפלש בו לאורך זמן. עדיין, המחויבות שלי כאן אילצה אותי לסיים, כדי לתת לכם משהו לסופ"ש, ונחמתי היא כי אשוב ואקרא בו גם בעתיד. אם כן, אני מתחילה מהסוף – בנוגע לאם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, הטרילוגיה הניו־יורקית נשארת ואני כבר נפרדת ממנה בצער עד להזדמנות הבאה שאקרא בה.
הטרילוגיה הניו־יורקית / פול אוסטר
אז מהי טרילוגיה זו? מדובר בשלוש נובלות: עיר הזכוכית, רוחות רפאים, החדר הנעול. די מהר היה ברור לי שיש קשר בין שלושת הסיפורים המורכבים, אך אתם תגלו אותו בעצמכם בנובלה השלישית. הסיפורים לא קלים לעיכול, לא פשוטים, מעוררי מחשבה ואף מייסרים. תוך כדי הקריאה והחיים שלידה, לא הצלחתי לשים את האצבע על מה כל כך לא נותן מנוח? מה בסיפור ובאופן שהוא מגיש אותו לא עוזב? הגם שלרוב איני חובבת סיפורים מייסרים.
אולי אתן דוגמה. כבר בעמוד השלישי של הספר נקשרים לדמותו של קְוִוין ויודעים ששכל את אשתו ובנו שנים מספר קודם לכן. המרקר שלי נשלף כבר בשלב מוקדם זה כשקווין מתאר את תחושותיו ביחס לילדו המת ואז את יחסו לחיים שאחרי השכול.
ואני די בטוחה שגם אתם תקבלו את הבוקס הזה בנוגע לאימרה "החיים חזקים מהכול" כשתקראו: "מדי פעם הייתה חוזרת אליו לפתע התחושה של אב המחזיק בזרועותיו את בנו בן השלוש – אך זו לא הייתה בדיוק מחשבה, ואף לא הייתה בגדר זיכרון. זו הייתה תחושה גופנית, חותמו של העבר שנותר בגופו ולא הייתה לו כל שליטה עליו… הוא כבר לא שאף למות. יחד עם זאת, קשה לומר שהוא שמח על שהוא חי. אך לפחות הוא לא סלד מזה. הוא היה חי, ועיקשותה של העובדה הזאת החלה אט אט לקסום לו – כמו עלה בידו לחיות למרות עצמו, כביכול חי עתה חיים שלאחר המוות".
אוסטר כתב את הסיפורים הללו על פני השנים 1985-1986 והן כתובות על תקופה מוקדמת יותר ומתרחשות בניו־יורק. בספרים שנכתבו לפני 2001, זה תמיד צובט בלב לקרוא על מרכז הסחר העולמי (מגדלי התאומים) שאינו עוד. ראו ציטוט נוסף שכתב אמנם בהקשר ליחס אל הילידים האינדיאנים, אך כמה הוא מתאים למאורעות 7 לאוקטובר שלנו: "אם אינך חושב את האיש העומד לפניך ליצור אנושי, מעטים יהיו כבלי המוסר שיגבילו את יחסך אליו".
העלילה – ״חידה בלשית שלא בהכרח מותרת לכדי פתרון״
בכל זאת, לא סיפרתי לכם דבר על מהלך העלילה. היא כה פתלתלה, חידה בלשית שלא בהכרח מותרת לכדי פתרון מניח את הדעת בסופה. אני חוויתי את הקריאה כמישהו הכותב על האישיות המרובה של הסופרים, הדמויות שהם לובשים עליהם וחיים אותן ולפעמים הם נעלמים מעולמם וביתם לחודשים רבים, במהלך כתיבת הספר. ניכר כי פול אוסטר כותב כאן את עצמו, הוא אפילו משתמש בקריצה בשמו, כאחת הדמויות. זה סיפור על חרדה, על בדידות האדם, על האפשרות שנעלם לבלי שוב ולא בטוח שנוכל לחזור כלל אל החיים שהיו לפני. איך זה ירגיש אם כמו בלו, שנשכר לצפות במשך חודשים, באדם שפשוט יושב בדירה ממול וכותב וכפי שהוא מתאר, "לראשונה בחייו הוא מגלה שנגזר עליו להיות עם עצמו, ואין לו במה להיאחז".
כך חוויתי אני את הסיפור, אך ברור לי שאולי כשקראתם אותו אתם או כשתקראו, החוויה תהיה שונה ואחרת. לא פגשתי בסופר שכותב כמו פול אוסטר. נכון, אפשר לומר זאת על עוד סופרים, חותם העט האישי וכל הג'אז הזה, ובכל זאת, תשפטו בעצמכם.
פרטי הספר:
הטרילוגיה הניו־יורקית מאת פול אוסטר, הוצאת כתר ספרים (2005), 2014.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי