בין לבין הספרים שסיימתי לכתוב ויצאו לאור, לסיפורים הקצרים ושאר ירקות, אני די אוכלת מרור בניסיון לסיים (בפעם החמישית אולי?) את הספר שלי על הירח. כתבתי את הטיוטה הראשונה שלו ב2018, עוד לפני שפורסם ספר הפרוזה הראשון שלי.
מאז הוא עובר שכתובים ושינויים ועוד עריכות ובתחילת ספטמבר האחרון שוב חזרתי אליו במלוא המרץ, לכתיבה מחודשת. את המרץ הרגה המלחמה. באוקטובר-נובמבר-דצמבר עוד נאבקתי בי והמשכתי בכוח פה ושם לייצר פרקים חדשים. הפעם המתועדת האחרונה שכתבתי משהו בעניין הצד הרחוק של הירח (זה שמו של הספר בימים אלו) הייתה ב30 לחודש דצמבר 2023.
אז מה כה קשה לי? אני, שלמדתי לסיים דברים, להתאבד על משימות ולא לעזוב עד שיושלמו, מוצאת את עצמי מתוסכלת עד הירח ובחזרה בכל פעם שאני מביטה בלוויין היפה הזה שמלווה את כדור הארץ.
אחת הסיבות היא האתגר המדעי. כדי לכתוב מדע בדיוני, אשכרה צריך להבין את ענייני המדע לפני שמהתלים בהם לכדי בדיון. בשנים שחלפו, אספתי וצברתי ידע למכביר בכל הנוגע לחלל ובעיקר בנושא הירח ומשימות אפולו, עליהן נשען הסיפור שלי. כמו כל בר ידע, ככל שאתה לומד, אתה מבין עד כמה אתה לא יודע והאומץ בו כתבתי לראשונה את הסיפור, התחלף בחשש שאכתוב שטויות גמורות ומביכות.
ארטמיס / אנדי וייר
אך עם בוא האביב והתקווה לימים טובים יותר, החלליות רודפות אחריי וקוראות לי לחזור. אז השבוע מצאתי את עצמי עם אחד מספרי המחקר שלי, הפעם ספר קריאה – ארטמיס שכתב אנדי וייר.
אולי לא קראתם את אנדי וייר, אך יש מבינכם שוודאי ראו את הסרט, המבוסס על ספרו The Martiam שתורגם באופן משעשע לעברית כ – להציל את מארק וואטני, במקום פשוט לקרוא לו "איש המאדים" ולהימנע מהספוילר בגוף הכותרת. אם לא ראיתם את הסרט בכיכובו המצוין של מאט דיימון, כמי שראתה אותו כבר פעמיים, שלוש, או שבעים, אמליץ לכל חובב חלל, מדע ו/או מתח, לצפות ברעיונות המבריקים של אנדי וייר מתממשים על המרקע.
בכל אופן, כמוכת ירח, שתמיד הוקסמה ממנו, המאדים הוא לא המוקד שלי ואני חוזרת לארטמיס, שכמובן הגיעה אליי מבוטק'ה הקסמים של שמואל ממרכז הכרמל. ביקשתי ממנו שישיג לי ספרים על ירח וגם הפעם לא אכזב ומצא לי את הספר הזה.
יש רק בעיה אחת – אנדי וייר מבריק. זה לא רק הסיפור, הכתוב בגוף ראשון של ג'זמין (ג'אז), שגם כשהיא מעוררת אסונות מחוץ לחוק, אני מוצאת את עצמי מייחלת להצלחתה, זה גם הידע שלו, הירידה לפרטי פרטים טכניים, שאני די בטוחה שהוא יודע על מה הוא מדבר ואולי אם היו לי עוד חיים שלמים, הייתי מגיעה להבנה הזאת. אני אפילו לא מקנאה, אלא משתאה ומעריכה את המדע שבסופר.
זה המקום להתריע שיש בספר הזה מיליארד פרטים טכניים ותיאורים של ריתוכים, אוכל, ריצות ובעצם, חיים שלמים, המותאמים למצב ירח, שיש לו שישית כבידה מכדור הארץ, אין לו אטמוספרה ואין כזה דבר ללכת יחף וחף ממסיכה על שממתו המופלאה, כמו שבאז אולדרין, האסטרונאוט שנחת עם ניל ארמסטרונג על הירח, כינה אותו.
זה מביא אותי להתרעה נוספת. לטובת הקוראים כאן הייתי צריכה לספר מי זה באז אולדרין, אבל חובבי ירח ידעו ויכירו את שמו. אני, שהעמקתי במחקר ובידע במהלך שנים רבות, מכירה את השמות והתפקידים של כל האסטרונאוטים שהצליחו וכשלו לנחות על הירח. לכן, אני לא יכולה לומר אם כל אחד יבין את הבדיחות הקטנות, הקשורות לאישיותם של אלו, שאנדי וייר מוסיף על ימין ושמאל, כשהוא מתאר את ארטמיס, העיר הראשונה הבנויה על הירח.
למשל כאן: "מדרום־מערב שכנה בועת ארמסטרונג הקטנה יותר כמו עכביש במרכז רשת קורים. באותו הכיוון בהמשך הייתה בועת שפרד מלאה מלייאנים. לא חשבתי שחצי כדור יכול להיראות יהיר, אבל ככה היא נראתה."
ואם לא חייכתם בנוגע לרמיזה על האסטרונאוט אלן שפרד, אל תרגישו רע, הספר הזה הוא מאוד נישתי ואני מאמינה, שלו הייתי קוראת אותו לפני 2018, הייתי נהנית מהסיפור אולי, אבל לא מבינה את הניואנסים האלה.
אז על מה מסופר בארטמיס?
אנדי וייר בנה עיר על הירח וזהו שמה – ארטמיס. תופתעו לדעת איזו ארץ מכדור הארץ זכתה במכרז לבנייה על הירח ומי אלו שמנהלים את העניינים. לא, זו לא ארצות הברית. כשמביטים מכדור הארץ אל הירח הוא נחשף אלינו במלוא זוהרו, הודות לשמש המקרינה על החלק המביט אליה. אולם הזוהר הזה אינו משקף את החיים עליו בעיר ארטמיס. יש תככים, יש הברחות, יש מזימות, אהבות, שברון לב והכי גרוע, לדעתי, זה האוכל…
עבורי, אישית, אנדי וייר הוא גם השראה למקום שסופר מדע בדיוני יכול להגיע אליו וגם הבנה, שהדרך שלו היא לא הדרך שלי, שהסיפור שלו הוא לא הסיפור שלי – ויש לשנינו מקום על מדף הספרים. אולי תוכלו אתם לומר, כשאשלים סופסוף את כתיבתו.
בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, ארטמיס וגם איש המאדים נשארים לצד ספרי קריאה ומחקר שקראתי במהלך השנים כשכתבתי את ספריי האחרים.
אשאיר אתכם עם ציטוט של ג'אז כשהיא מתארת את ים השלווה, המקום בו דרכו לראשונה בני אדם על הירח:
התבוננתי צפונה. ים השלווה מילא את האופק. הנוף היה מכוסה בגבעות אפורות ובסלעים משוננים. הלוואי שיכולתי לומר שזאת הייתה שממה מרהיבה וכל החרא הזה, אבל זה לא נכון.
אולי פעם נגיע לירח ונשפוט בעצמנו בין באז אלדרין לג'זמין. מה שבטוח, אצלי זה כבר לא יקרה עד גיל 21 כמו שבזוקה ג'ו הבטיח כשהייתי ילדה.
פרטי הספר:
ארטמיס מאת אנדי וייר, הוצאת הכורסא, 2018.
The Martian, Andy Weir, Penguin Random House UK, 2014
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי