"מעולם בית אבות לא נראה כמו מקום שמתחשק לי לבקר בו כמו בקוּפֶּרס צֵ'ייס" / לילי מילת תופסת מדף

כשהבעל של דודה של האיש אומר משהו ולא צחקתי, אני יודעת שכנראה לא קלטתי את הניואנסים באנגלית. כל מה שהוא אומר, תמיד בפנים חתומות, ילווה בהומור הדק, הציני, הלונדוני. הומור אנגלי הוא האהוב עליי ביותר. כמו בסרטים המצוירים כשהדמות רצה באוויר רגע לפני שהיא קולטת שהיא עומדת ליפול, כך אני כשהוא אומר משהו – עובר רגע ואז, הצחוק הגדול.

הפנים שלו נשארות אדישות ורק העיניים מנצנצות בהכרה שהצליח שוב לגרום לי טיפת הנאה. המלחמה הזאת חמסה (תרתי משמע עם חמאס הארור) מאתנו דברים רבים, בין היתר ביקור של הדודים האהובים מאנגליה ואני מלאת געגועים.

מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

השבוע בחרתי טוב, בחרתי נכון ואיזה כייף שאפשר לחלוק את ההנאה אתכם. אתחיל מהתודות שרשם ריצ'רד אוסמן, בתום ספר הביכורים שלו, מועדון הרצח של יום חמישי. "תודה רבה שקראתם את "מועדון הרצח של יום חמישי". אלא אם כן לא קראתם אותו עדיין ועברתם ישר לתודות, ואני מבין שגם זו אפשרות. אתם חייבים לחיות את חייכם על פי בחירתכם."

אז אפילו הבוקר, כשסיימתי את הקריאה עם חיוך מרוצה וכמובן, בספרים טובים אני תמיד קוראת את התודות, הוא הצליח לגרום לי לצחקק. במבט ראשון אולי לא ברור מה מצחיק, אבל זה בדיוק מה שתופס אותי – האמירות שלא ציפיתי להן עטופות באותה אדישות לכאורה.

אבל בואו נחזור אחורה. אחרי המפלה של שבוע שעבר, רציתי תיקון. כריכת הספר עם המהממת הזאת והאקדח משכו את עיני. כשקראתי שהסופר הוא אנגלי והייתה רשומה על הכריכה הבטחה של לא פחות ממר מתח הרלן קובן, העסקה הושלמה ופתחתי את הספר: "נתחיל עם אליזבת, טוב? ונראה לאן זה יוביל אותנו?" כל כך הרבה ספרים קראתי, כה רבות ההתחלות ואיכשהו ריצ'רד אוסמן גרם לי להתרווח בספה, לחייך בהערכה ולהמשיך.

אם כן, יש לכם התחלה ויש לכם סיום ומה בין לבין? 

דמויות שהתאהבתי בהן, לא משנה מאיזה צד של החוק הן נוהגות. זקנות וזקנים, שבא לי לחבק, לא בשביל לעשות להן טובה, אלא בשבילי, כי הם גרמו לי הנאה, כי הם נתנו לי להיכנס לתוכן ולהיות אמפטית ולשפוט ועדיין להבין אותם עד הסוף. אין דמויות עגולות אצל ריצ'רד אוסמן ואף אחת מהן לא משעממת. מעולם בית אבות לא נראה כמו מקום שמתחשק לי לבקר בו כמו בקוּפֶּרס צֵ'ייס. יש רצח, לפחות אחד.

יש פתרונות, שמובילים לפתרונות נוספים. ויש סיפורים אנושיים רקומים עד שבסופה של קריאה אני לא יודעת מי הדמות החביבה עליי – ג'ויס? אליזבת? ברנרד? פקד הדסון? השוטרת (מ)דונה? רון או בנו המתאגרף? איזו גדוּלה זו לגרום לי לחבב את כולן. חוץ מהנרצח השני, בעצם.

או כמו שג'ויס כותבת ביומנה: "בכל יום נתון מתים הרבה אנשים. אני לא יודעת מה הסטטיסטיקה, אבל כנראה מדובר באלפים. אז מישהו היה אמור למות אתמול, ואני אומרת את זה רק כי אני מעדיפה שזה יהיה ***" (אני לא רושמת את השם כדי לא לעשות לכם ספוילר, כי אתם חייבים לקרוא את הספר בעצמכם, כן?).

אז אני מחכה לסרט שספילברג הבטיח שייעשה לפי ספר זה. מעניין אותי איך יקים לתחייה מהדפים את כל החן וההומור הזה. לכם אמליץ לקרוא, כי לא משנה מה ספילברג המוכשר יעשה, שום דבר לא משתווה לדמיון שלנו שמהול בדיו שחור על גבי דף לבן.

היום אנחנו חוגגות יום הולדת לחברה טובה והפעם, ארשה לעצמי איזו הנאה קולינרית קטנה, כי כמו שפקד כריס הדסון חשב לעצמו, כשהכניס לפיו פרוסה מעוגת הקפה ואגוזי המלך של ג'ויס, "עובדה ידועה לכול היא שאין קלוריות בעוגות תוצרת בית."

ולו בשל ההנאה הרבה והגעגועים הנעימים שהשרה עליי, בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, מועדון הרצח של יום חמישי גם נשאר וגם יונח לצד הספר האנגלי האחר, שלא כתבתי לכם עליו עדיין, כי הוא בשלישייה הפותחת שלי וראוי לטור משלו. 
לסיום, בחרתי בציטוט שאין בו הומור וכה נגע לליבי: "עכשיו הדמעות הטיפשיות אמיתיות. אניח להן לזלוג. אם את לא בוכה לפעמים, בסוף תבכי כל הזמן."

פרטי הספר: 

מועדון הרצח של יום חמישי מאת ריצ'רד אוסמן, תכלת הוצאה לאור, 2021.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי