תקציר
ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?
נדב, צלם ישראלי צעיר, מאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד וניצל ממוות הודות לבקתת הישרדות. צופן מסתורי שנחרט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הם מפצחים את הצופן וחושפים את הסוד שמאחוריו. במהלך החקירה מגלים השניים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית-פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.
ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת עולים פינים לזכר אותם שמונת הפליטים היהודיים, נפתרת התעלומה סופית. המסר אותו העביר היהודי התשיעי בצופן, מקבל משמעות מצמררת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע האנושי.
זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.
הספר יצא לאור בקרוב. פרקים נבחרים מתוכו יפורסמו בחי פה בשבועות הקרובים.
פרק 3 – בקתת השרדות
ברגע הראשון הייתי בטוח שהדמיון הוא זה שמתעתע בי, אולם כשהסרתי את משקפי השלג ואימצתי את עיניי, התעוררה בליבי תקווה. על רקע האופק הצבוע בירוק, הבחנתי בצלליתה של בקתה קטנה ניצבת בשיפולי גבעה, בשוליו של היער. התקווה נסכה בי כוחות מחודשים. רכנתי קדימה ובשארית כוחותיי דחפתי את עצמי לעבר הצללית.
הגלישה במעלה הגבעה לא הייתה קלה. לא אחת נאלצתי לעצור ולאמוד את המרחק שנותר עד שאגיע אל אותה בקתה, מקווה שכוחותיי יעמדו לי ושאין זו סתם אשליה.
אינני זוכר כמה זמן זה לקח, אבל לבסוף הצלחתי. עמדתי מול בקתת עץ קטנה בעלת גג משופע משני הצדדים, שהיה מכוסה בשכבת שלג עבה ומתוכו בצבצה ארובה.
שלוש מדרגות טיפסו מתוך השלג והובילו לפתח כניסה שהיה חסום על ידי דלת עץ כבדה. הבקתה הייתה מוקפת בשלג לבן ובתולי. לא היו שם סימנים שמישהו ביקר לאחרונה במקום. התיישבתי על המדרגות, חלצתי את מגלשי הסקי ועליתי בלאות.
הרמתי את היד, דפקתי על הדלת באגרופי וקראתי בקול חלוש:
"הצילו!"
המתנתי מספר שניות והטיתי את אוזניי. שום קול לא עלה מבפנים וחרדה מילאה את ליבי. יש מצב שאחרי כל זה אקפא למוות כאן בחוץ?
שלחתי את ידי אל ידית הדלת ודחפתי אותה בזהירות, מתפלל בכל ליבי שהיא איננה נעולה.
היא נפתחה בקלות.
הצצתי פנימה, אך באפלה ששררה, לא הבחנתי בדבר. התקדמתי בהיסוס, הורדתי את התרמיל מהגב, שלפתי מתוכו פנס והדלקתי אותו. לפניי נגלה חלל קטן שקירותיו עשויים בולי עץ ישנים ולא מהוקצעים. האוויר במקום היה קפוא, אבל העובדה שהרוח לא נשבה כאן, הקלה מאוד על תחושת הקור הצורב.
את תשומת ליבי משך אח מלבני שניצב צמוד לקיר שמימין לפתח הכניסה. ארובה התרוממה מתוכו, היישר אל התקרה שמעליו. התקרבתי אליו בכבדות וקרסתי מולו. שלחתי את ידי לעבר דלת המתכת ופתחתי אותה. בחלל שנפער מולי היו מונחים כמה בולי עץ וזרדים יבשים, מזמינים להדליק אותם. לידם הייתה מונחת קופסת גפרורים.
הסרתי את הכפפות ובידיים רועדות הדלקתי גפרור והטלתי אותו על ערמת הזרדים. להבה צהובה אחזה בהם כמעט מייד. קירבתי אליה בשקיקה את ידיי הקפואות, שואב את מעט החום שקרן ממנה.
אינני יודע כמה זמן ישבתי כך, ללא נוע, בוהה בלהבות הצהובות שאחזו במהירות בבולי העץ. כעבור זמן מה הפך צבען לאדום והן שלחו גלי חום לתוך חלל החדר. הרעד שאחז בגופי פסק. ידעתי שניצלתי ודמעות החלו לזלוג מעיניי. הפניתי את גבי אל האח ולאורן האדמדם של הלהבות בחנתי את המקום.
אל הקיר שמימיני הייתה צמודה מיטת עץ פשוטה, מעליה מזרן ועליו שמיכות צמר מקופלות בקפידה. מעל המיטה היה חלון חסום בתריס עץ גס ואטום. שולחן עץ קטן ופשוט ולידו שרפרף, היו צמודים לקיר מולי. הסבתי את מבטי שמאלה, אל הפתח דרכו נכנסתי. מצידו הימני ניצבה ארונית קטנה ועליה עששית ומצידה השמאלי נשענו על הקיר את חפירה ומגרפה.
עייפות גדולה השתלטה על כל ישותי. הדבר היחידי שרציתי לעשות זה לישון. אזרתי את שארית כוחותיי, קמתי ממקום רבצי, סגרתי את הדלת, ניגשתי למיטה, הרמתי את השמיכה, השתרעתי באפיסת כוחות והתכסיתי בה. לפני שנרדמתי, הספקתי להציץ בשעון היד שלי. השעה הייתה שמונה בערב. מעל ארבע שעות חלפו מאז נקלעתי לצרה הזאת.
קרני האור שהפציעו מבעד לחרכי התריס שמעליי, גרמו לי לפקוח את עיניי. לשבריר של שנייה לא הבנתי היכן אני. הרמתי את ראשי והסתכלתי. חלפו כמה שניות עד שנזכרתי. שעון היד הורה על השעה עשר וחצי. ישנתי מעל שתיים עשרה שעות ברציפות. לתודעתי חדרה לפתע ההכרה שהעובדה שהבחנתי, ממש ברגע האחרון, בבקתה המבודדת הזאת, הצילה את חיי.
צינה אפפה אותי. העצים באח התכלו זה מכבר, והבנתי שהדבר הראשון שעליי לעשות הוא להבעיר אש. קמתי מהמיטה, כרעתי ליד האח, לקחתי מספר בולי עץ וזרדים מארגז שהיה מונח סמוך אליו, הדלקתי אותם ומיהרתי לחזור אל מתחת לשמיכה.
האש התלהטה במהירות והחלה להסיג את הצינה שחדר. הסרתי את השמיכה והתיישבתי על שפת המיטה. רק עכשיו שמתי לב שאני עדיין לבוש בחליפת השלג ונועל את נעליי. הרגשתי שכוחותיי שבו אלי. פלטתי אנחת רווחה, ירדתי מהמיטה, ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה לרווחה.
אוויר קר היכה בפניי ועיניי סונוורו מלובנו של השלג שבהק לאור קרני השמש הראשונות של הבוקר. מזג האוויר היה נאה, בהיר וקר. לפניי התגלה יער עצי ליבנה גבוהים, זקופים וצפופים. ציוץ ציפורים הגיע לאוזניי וריחו של הטבע היכה בנחיריי.
יצאתי אל מחוץ לצריף, ירדתי בגרם המדרגות הקטן וצעדתי אל תוך השלג. הקפתי את הבקתה שניצבה בדד בשולי היער. רגליי שקעו בשלג העמוק והוליכו אותי אל מאחוריה. למרגלות הגבעה עליה ניצבה הבקתה, השתרע משטח לבן, חלק ונקי מצמחיה. ניחשתי שבימי הקיץ צבעו כחול וגדותיו מעוטרות בשיחים פורחים. היה זה אגם קטן וקפוא, אופייני לנופה של פינלנד, ארץ אלף האגמים.
סרקתי את הנוף שמעבר לאגם – יער גדול, משובץ בקרחות מושלגות ובעצים בודדים נפרש מולי ובהמשכו גבעות לבנות, ללא סימן למקום יישוב, כביש או דרך.
הקור החל לחדור מבעד לבגדיי. מיהרתי לחזור אל תוך הצריף כדי להתחמם ולתכנן את המשך צעדיי. הטלפון שלי היה חסר תועלת ולצאת אל הכפור מבלי לדעת להיכן להתקדם, היה צעד חסר אחריות. עליי למצוא דרך טובה יותר מאשר לחזור ולשוטט ללא כיוון בין היערות, הגבעות המושלגות והאגמים הקפואים.
הרמתי את התרמיל שהשלכתי בליל אמש על רצפת העץ, הנחתי אותו על המיטה והתיישבתי לצידו אובד עצות. שלפתי מתוכו את הקוּקְסָה, ספל העץ הפיני שיונאס חילק לנו כמתנה בתחילת המסע, ויצאתי החוצה. חפנתי בתוכו שלג, מיהרתי פנימה וקירבתי אותו אל האח הבוערת. שלפתי מאחד התאים שבתרמיל, חטיף אנרגיה, מאלה שליוו אותי דרך קבע בטיוליי.
התיישבתי מול האח והבטתי מהורהר בשלג הנמס לאיטו בתוך הקוקסה. רק עכשיו חשתי עד כמה אני צמא. בעודי נוגס בחטיף האנרגיה ולוגם ממי השלג המופשרים, סרקתי ביתר יסודיות את פנים הבקתה. היה זה חלל מלבני פשוט. הקירות, הגג המשופע והרצפה היו בנויים מלוחות ובולי עץ חשופים ולא צבועים. ניכר היה שהמבנה עומד במקום שנים רבות, אך יד נעלמה טרחה לתחזק, לנקות ולצייד אותו.
העברתי את מבטי לאורך הקירות, מחפש דבר מה שיעזור לי להבין איך להמשיך מכאן. עיניי נחו על העששית שניצבה על הכוננית שלימין הכניסה. מתחתיה הבחנתי בגיליון נייר מקופל.
האם זה מה שאני חושב שזה?
ניתרתי ממקומי והזזתי את העששית בלהיטות.
יש! זה בדיוק מה שקיוויתי – מפה טופוגרפית.