61 ימי שבי.
נתבקשתי לכתוב ולהקריא בטקס חנוכה בקיבוץ. לרוב המילים פורצות ממני כמו מעצמן. הפעם התחבטתי ימים רבים. מה לומר על החג המואר הזה, שכמו מרגיש לא שייך בימים חשוכים אלו. עם זאת, יש לנו לא רק את הזכות אלא אף את החובה להאיר את עיני ילדינו, שידעו שאנחנו לא מוותרים על החיים. בתקווה שנעיר גם עיני העולם החשוך, המאיים. והינה המילים שנכתבו, ושנבוא את החושך לגרש;
ויהי ביום ההוא,
"והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום."
ראה השַמָש כי רע, והדליק נרו בחשיכה.
הביטו בו נרות החנוכייה הכבויים ותהו – איך זה ששַמָש אחד מעז?
ובערב הראשון, התייצבה לצדו אש התקווה,
שכבר חשבה שאיבדה, אך לא ויתרה-
נעמדה על כנה ונתנה לשַמָש לשלוח בה אש חיה.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר ראשון.
ובערב השני, הגיע במרוצה נר הנתינה,
כי כשצריך הוא תמיד שם,
ואם תקווה עומדת במקומה, הוא יעמוד לצידה.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר שני.
ובערב השלישי, באה אש הדאגה,
להזכיר שיש עוד אחים ואחיות שלא יוכלו להדליק נר של חנוכה,
והיא תהיה לאורם עד שישובו.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר שלישי.
ובערב הרביעי, נעמד נר הבחירה,
שאמר שבחושך שכזה, הוא חייב לבחור באור
והוא יאיר את הבחירה שלנו בטוב על פני כל רע שבא ושאולי עוד יבוא.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר רביעי.
ובערב החמישי, משב של נר הצחוק,
עלה מהוסס ולא בטוח אם יוכל להעלות חיוך על דל שפתיו.
שלחו אצבעותיהם הארוכות חבריו הנרות – לדגדג.
והוא נזכר בכוחו המרפא שלו עצמו, הצחוק.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר חמישי.
ובערב השישי, אדונית תבלין אש האהבה,
פיזרה ניחוחה, שנישא בחסות אורה, למחוזות נזקקים.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר שישי.
ובערב השביעי, זרועותיו החסונות של נר החיבוק,
עטפו את הנרות ויחד חשו בטוחים ואהובים.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נר שביעי.
ובערב השמיני, נשאה קולה אש התפילה,
שהשַמָש יעבור עלינו-וירפא את מכאובינו
ויאיר לנו דרך בחשכת פחדינו,
ויחמם באורו את אחרון הלבבות הקפואים.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נס חנוכה.
הפרק שלפניכם הינו הפרק האחרון של ספרי 'בת מספר ארבע'. הילה סבן, ניצולת התעללות מרובת שנים, זוכה לחיים עתידיים מלאי הבטחה. כן, היא נושאת עמה את הכאב, אותו אי אפשר למחוק. אך בתוך הקושי, עדיין יכולים לקרות ניסים, עדיין אפשר לא לשתוק כשאנחנו רואים עוולות ולהציל כך נפשות. והנס הזה קרה להילה. הישארו עמי גם לשבוע הבא, בו נפליג מעבר לים ונציץ אל חייהם של ד"ר וגברת בל בלונדון של שנות השבעים.
קריאה נעימה,
לילי
פרק 43
"ייקח לי לפחות שבוע להאמין שאת באמת כאן." הם צחקו כמו שני ילדים והוא קיווה שכך יהיה תמיד. אבל איך? עדיין לא הבין. הוא לא רצה להישאר באשליה הזאת של הים, של הנוכחות שלה, שהכול אפשרי. הוא ידע שיש סיכוי טוב שהמפגש הזה ייגמר בכמה ימים בקפריסין, ואז באמת יתרסק לגמרי.
"אתה עזבת. עזבת אותי, ג'ון," הילה לחשה והוא שמע בקולה כמה נפגעה.
"לא ראיתי לנו תקנה, ליטל דרלינג. אני עדיין לא מבין איך הופעת כאן. איך משהו השתנה?"
"מה שהשתנה הוא שעזבת אותי." כמה רצה שתפסיק לומר את זה, גם ככה הרגיש כמו נבל שהשאיר אותה ישנה בשלווה בידיעה שבבוקר תקום עצובה ומבולבלת. "כשהתעוררתי, אתה יודע איך התעוררתי, ג'ון? התעוררתי מחלום שבו אמרתי לך שאני אוהבת אותך."
"או הֵל. אני מצטער כל כך." הוא קבר את פניו בשערה, כמה אהב שהיא מפזרת אותו, מאז הפעם ההיא בים יותר ויותר ראה אותה בשיער מתבדר בחופשיות על כתפיה.
"אני חושבת שיפית הבינה עוד לפני שאני הבנתי שלהיות בנפרד זאת הטעות ולא התיקון. היא ראתה אותך לפני שנסעת." היא עצרה ובלעה את רוקה, עיניה מלאות מתח שהעיד על הרגעים שעברה. "זה נתן לי תקווה שאתה לא בורח כי אתה לא אוהב אותי. היא עזרה לי להבין שאתה עוזב דווקא בגלל זה. כשהתעוררתי ככה, היא הייתה לידי." היא צחקה, "והספקת להכיר את יפית. היא בולדוזר. הכול קרה מהר והבנתי שאתה עוזב עם צ'רקס. זכרתי שהציע לי להפליג איתו.
בזמנו זה לא נראה מתקבל על הדעת, אבל המידע היה חיוני אתמול בלילה."
"אבל, אני לא מבין. איך? מה עם דרכון? איך סידרתן את זה? מה עם הדוד שלי?"
"הדוד שלך היה נפלא. אם לא הייתי איתך, אולי הייתי מתאהבת בו." היא צחקה כשזרק מבט מאיים לכיוונה. "סיפור הכיסוי של יפית, שמסביר לאן נעלמתי, היה שנסעתי ללמוד ספרות ואומנות באנגליה. היית מאמין? זה היה החלום שלי פעם." היא השתתקה ובחנה אותו. "אתה לא נראה מופתע."
"יפית סיפרה לי על זה בפגישה הראשונה שלי איתה. באותו יום." הוא לא היה צריך לציין מהו אותו יום. זה לא משהו שהוא או היא אהבו להיזכר בו. ובטוח לא יספר לה על השיחה שלו עם ויקי. אולי יום אחד.
"ובכן, כדי שהסיפור יהיה אמין הוצאנו דרכון עבורי. אני שכחתי מזה, אבל היא החזיקה אותו בתיק שלה כל הזמן הזה, התברר." ג'ון הרגיש שאם יפית הייתה איתם היה מסוגל לחבק אותה באותה התלהבות שקפצה עליו בחיבוקיה החמים.
"ומה עכשיו, ליטל דרלינג? שום דבר לא באמת השתנה. את עדיין יהודייה ואני עדיין נוצרי. אנחנו לא יכולים לחיות יחד בישראל. כבר הבנתי מהדוד שלי שאף פעם לא יקבלו אותנו שם."
"אנחנו יכולים להתחתן בנישואים אזרחיים. האב פרנסיס כבר התקשר לאח שלו בקפריסין והוא מכין לנו מסמכים לחתום עליהם." לפתע נעצרה וקברה את פניה בידיה. "אוי. אויויוי… אני לא מתכוונת שאתה צריך, אתה יודע, אוי ואבוי." הוא ניסה לקלף את ידיה מפניה, אולם היא סירבה להרפות.
"היי, את צוחקת עליי?! אני מת להתחתן איתך. את אמיצה כל כך, ליטל דרלינג שלי. אני גאה בך. אני אוהב אותך. אין משהו שאני רוצה יותר מאשר שתהיי אשתי, שתהיי לצידי ואני לצידך." כמו ילדה קטנה הרימה את פניה והציצה אליו מבעד לאצבעותיה. הוא לא התאפק וצחק. "הילה שלי. אני. אוהב. אותך."
צ'רקס הניע את הווינדי והם המשיכו להפליג אל הים שהחל לסעור מעט כשרחקו מהנמל. ג'ון והילה ישבו צמודים, עדיין לא סיימו לדבר על הכול. ג'ון היה רגיל לתנודות הים, אך הילה חשה מעט ברע עם בוא הגלים. בהנחיית צ'רקס התבוננו בקו האופק כדי למתן את מחלת הים, הביטו בשתיקה בנוף החיפאי המתרחק מהם.
עתה, כשהילה בזרועותיו, לא כאב לג'ון להשאיר את ישראל מאחור. עם זאת, ידע שעבורה יש עולם ומלואו שם. כששקטו הגלים חזר לשיחתם ולנושאים שטרדו את שלוותו, אלה שעתידים לקחת מהם את זכותם לחיים משותפים. הוא רצה לדבר על הכול לפני שיגיעו לקפריסין.
"מה עם בית הכנסת? אבא שלך, זה היה לך חשוב. אני לא יהודי, הילה. אף שבשמחה אלך איתך לבית כנסת אם תרצי, אם יקבלו אותי."
"מרגע שהתעוררתי ונעלמת היה לי זמן לחשוב ולהבין מה חשוב לי באמת. כל עוד היינו בישראל לא יכולתי להשתחרר מתחושות מחויבות לאבא, לבית, לזיכרונות. אבל חשבתי על זה. וגם יפית עזרה לי לחשוב." היא גיחכה לפני שהמשיכה בעצב. "אם אבא היה יודע מה קרה ואם היה מכיר אותך ויודע מה עשית למעני, אני מאמינה שהיה שמח לראות אותנו יחד." הוא נשק לעיניה שדמעו. "בהרבה מובנים, רק מה שקרה לי אפשר לנו להיות יחד."
"מיי ליטל ליטל דרלינג." ג'ון הפסיק לשאול שאלות. הגיע הזמן להביט קדימה ולהניח לעבר.
"אזזז, יש משהו מיוחד שאת רוצה לשמוע?" הוא לקח את הגיטרה, החברה הכי טובה שלו, שחיברה אותו לעצמו ולהילה. היא הדבר השני הכי טוב בחייו, חשב כשפרט עליה עד שהילה תחליט מה ישיר.
הוא הביט בה בשאלה והיא הסמיקה.
"דווקא יש שיר שלא העזתי לשיר לך אף פעם. לבדי שרתי אותו בלי סוף מאז הכרתי אותך." הוא קרץ לה והחל לפרוט על המיתרים.
"Bright are the stars that shine, dark is the sky
I know this love of mine will never die and I love her."[1]
כמה אהבה את אצבעותיו הארוכות שעשו אהבה עם הגיטרה, ומילותיו המלטפות הבטיחו לה.
מנזר הכרמליתים
עם זריחה יצאו שני הכמרים אל גינת המנזר בסטלה מאריס, טיילו עד הספסל המשקיף אל הנמל. הספסל של הילה וג'ון, שני המבקרים המעניינים שלהם השנה, שהגיעו מעולמות אחרים, שניים שאין להם קשר ממשי למנזר ובכל זאת בין כתליו אירע להם הנס הגדול.
האב פרנסיס הרהר בילדה הקטנה השקטה, שפני המלאך שלה ועיניה שבו את ליבו. נזכר איך הייתה מחייכת תמיד בביישנות, איך דפקה על דלתו ונתנה לו משלוח מנות בכל חג פורים, אפילו שהוא לא יהודי. איך הייתה משוחחת שעות עם אחותה הקטנה באנגלית ומספרת לה על החלום שלה לנסוע ללונדון וללמוד שם עם כל גדולי הספרות. הוא היה יושב במרפסת בקומה השנייה ושומע את פטפוטיהן ברחבת הבניין למטה, מחייך לעצמו ומתפלל שכל חלומותיהן יתגשמו. הן היו ילדות טובות.
הוא נזכר באֵימה באותו יום. נזכר באמבולנס שלקח אותה ובדם שכיסה אותה ואת יפית. הוא ידע שמשהו לא בסדר עם אודרי הקטנה. כמה שנים קודם החלה להתכנס בתוך עצמה, וחוץ משלום קטן ומפוחד לא ממש דיברה איתו כבעבר. בהתחלה חשב שזה הגיל הזה שמתחילים להתרחק מהמבוגרים, אבל בכל זאת חשש התגנב לליבו שיש בעיה גדולה מזו. הוא לא היה מוסמך לשאול או לעשות משהו ותקוותו הייתה שהמשפחה שלה תטפל בה.
עתה הכה על חטא. איך בכל השנים שחלפו סבלה השכנה האהובה, הקטנה וטהורת הלב שלו כך בביתה והוא לא ידע. הוא הכה על חטא שאף פעם לא הלך לשוחח עם אימא שלה ולבטא את חששותיו. כי אסור, כי לא מקובל לדחוף את האף לענייני אחרים, כי הוא נוצרי והם יהודים. בגלל כל אלה שתק. ולשתוק זה כמו להפנות את הגב למי שנזקק. כפי שאמר לו פעם הכומר האנגלי שבא לביקור, "דברים רעים קורים כשאנשים טובים יושבים בצד ולא עושים כלום." הוא לא יסלח לעצמו על שישב בצד כל השנים ההן.
אולי זה מה ששכנע אותו לעשות מה שעשה באותו יום, להעז לבקרה בבית החולים. אלוהים שלח אותו אליהן בדיוק בזמן כדי לתקן את העוולה הזאת שלו, את שתיקתו, את האשמה. הידיעה שעשה טעות בעבר היא זאת שנתנה לו כוח לעשות את המעשה הנכון אז, בבית החולים. הייתה לו הזדמנות לתקן במעט ולנסות להציל את הקטנה.
והיא ניצלה. ואף על פי שזה מנוגד לכל החוקים שבין הדתות ולמה שמקובל בישראל, היה משוכנע שלהציל נפש חשוב יותר בעיני האל. למרות חששותיו, שאלותיו ותפילותיו הבלתי פוסקות לבתולה ולישו אדונו שינחו את דרכו, ידע שהוא והכומר מרטין פעלו נכון. הוא ידע זאת, כי ליבו שקט עכשיו.
לראשונה מאז אותו ערב, ביום השוטים בשנת 1971, שלעד יזכור אותו כיום שבו השוטה יצא ונכנס הכומר, זה שבא לעזור לנשמות אבודות למצוא את דרכן בחזרה לבית האל. לראשונה ליבו פעם בהקלה והוא ידע שאלוהים עימם. לא היה לו ספק שאלוהים מלווה עכשיו את ד"ר ג'ון ריצ'רד בל והילה סבן בצעדיהם בעולם המתאים יותר לאהבה הגדולה של שתי נשמות טובות אלו.
[1] מתוך "And I love her", ג'ון לנון ופול מקרטני, 1964.