סדקים ראשונים בתמונת העולם
יום הזיכרון לחללי צה"ל, הלא הוא היום שמקדים את יום העצמאות, נשמר תמיד בבית הספר "גאולה" בחגיגיות רבה. הטקס התחיל תמיד בשעה עשר בבוקר. כל הכיתות היו מסודרות במקומן הקבוע ממסדר הבוקר, וכולנו האזנו למסכת שכללה שירים קנוניים כמו "דודו" ו"יצאנו אט", והקראה של "מגש הכסף" של אלתרמן. למרות הסלידה המובנית מטקסים מעייפים למיניהם, טקס יום הזיכרון באמת ובתמים ריגש אותנו, התלמידים. בשעה 11, הייתה נשמעת הצפירה הארוכה שאיחדה גם את הפרועים שבינינו לרגע של שקט.
באחד מאותם ימי זיכרון, בשעת הצפירה, בעוד אני, כמו כל חבריי, מכבד את המעמד בשקט מתוח, קרה דבר מוזר.
תחילה לא היה ברור לי במה מדובר, אך כאשר התרגלו אוזניי לצליל הרקע של הצפירה, הבחנתי בקולות רועשים מאחורינו. ניסיתי להקשיב, ובשלב מסוים, כדקה אל תוך הצפירה, הבנתי, לתדהמתי הרבה, שמדובר בקללות ובקריאות של בוז ולעג.
איש לא העז להסתובב לאחור במהלך הצפירה, אך מולנו, במעלה המדרגות, יכולנו לראות את המנהל צוֹעַר עומד מתוח מאחורי המיקרופון, מבטו נעוץ בנקודה כלשהי מעל לראשינו, ופניו הולכות ומאדימות מזעם.
כאשר נדמו הדי הצפירה האחרונים, פסע המנהל צעד קדימה, נטל את המיקרופון וצעק: "בנות יעקב, הלא תיבושנה ותיכלמנה לכן!"
כאיש אחד, הסתובבו כל התלמידים על מגרש המסדרים לאחור, ומה שראינו הכעיס אותנו מאוד.
במורד שביל האספלט שירד מבית הספר, בפינת הרחובות בית"ר והשילוח, הוקם שנים מעטות לפני כן, על רוב שיטחו של "גן שטרוק", בית הספר החרדי לבנות "בנות יעקב". חלונות הכיתות והמסדרונות שפנו לכיווננו היו עמוסים בבנות, שכעת, כמו במהלך הצפירה, נופפו בידיהן וקראו לעברנו קריאות בוז וגנאי. אל הבנות הללו כיוון המנהל את דברי התוכחה שלו.
חשתי זעם. אבי, שהיה לפני עלייתו ארצה פעיל ציוני בהונגריה, סיפר לי על עוינותם של הרבנים החרדים שמנעו בכוח מפעילים כמוהו לעשות נפשות לציונות בקרב צעירי הקהילה. אבא דיבר במרירות על הרבנים הללו, אותם האשים במותם של בני קהילותיהם בשואת יהודי הונגריה, בעוד הם, מנהיגי הקהילה, דאגו למלט את עצמם, אך עד אותו יום זיכרון, לא הבנתי את גודל הקרע בין הקהילות המרכיבות את העם בארץ הזאת.
מייד לאחר הטקס, ירדה קבוצת תלמידים זועמים מבני הכיתות הגבוהות יותר לכיוון בית הספר החרדי. הם התכוונו ללמד את הבנות לקח, ומי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים, לולא התגייסו כמה ממורי בית הספר, ובראשם המנהל צוער, למנוע את ההתנגשות.
המנהל השתמש בכל יכולת ההרתעה שלו כדי לגעור בתלמידיו הסוררים ולשלוח אותם חזרה לבית הספר. עם זאת, למרבה הפלא, איש מבין התלמידים הנסערים לא קיבל זימון למשרד המנהל כמקובל.
ממרחק של עשרות רבות של שנים, אני מבין שחזיתי אז בסדקים הראשונים בתמונת העולם של הסולידריות הישראלית, שבאותם ימים קיבלנו כמובנת מאליה.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
האם הכתבה עניינה אותך?
כתוב יפה ובהיר.
אני יליד 1961 ומתגעגע לחיפה שאני זוכר. לשדרות מוריה העטופה בחופת עצים ממרכז הכרמל ועד מרכז חורב, לקיוסק של הארגנטיניים שהיו מסדרים לי משלוח פרחים בחצי לירה, למגרש של הפועל הר הכרמל (אורנים) שהיינו רוקדים שם ריקודי עם כל יום שישי בערב, לבאולינג במרכז הכרמל, לילדות הנפלאה והשקטה שהיתה לי בשבט צופית, לחנות חומרי הבניין שהיתה לאבי בדרך הים 68, אני פשוט מתגעגע לחיפה הישנה והטובה שאני זוכר.
גרתי ברחוב בצלאל ליד ביס גאולה אבל למדתי באליאנס כל השנים.
גרנו בהשילוח 10. עולם ילדות שלם בבית הספר גאולה .ניהל חקלאי לאחריו צוער. וברחובות שילוח,ביתר,חרמון,תבור,בצלאל,עקיבא,ארלוזורוב,גאולה ועוד .כל הכבוד על הספר
כל הכבוד לך יורם כ"ץ.
יפה, אהבתי, אמנם אני צעיר ב 3 שנים, אך זוכר את ארץ ישראל הסולידרית בעיקר,
אולי זה בגלל שלא נחשפתי לתרבויות האחרות
בצידו האחר של גן שטרוק הוקם בשנות ה-50 בנין מגורים גדול. עירית חיפה קיבלה בתוכו אולמות גדולים אשר איכלסו את המוזיאון העירוני לאתנולוגיה ולפולקלור. לימים דרשו החרדים את השטח. המוזיאון סולק, מוצגיו הנדירים נבזזו ובשטח שוכנת כיום ישיבה חרדית.
ספר לנו בבקשה, איזו ישיבה קיימת ליד גן שטרוק? אין שום ישיבה שם ובוודאי לא במבנה עירוני. מתי בדיוק החרדים סילקו מוזיאונים ובזזו אוצרות אומנות? מהיכן השנאה האיראנית הזו?
נהדר למדתי שם גם בשנת 77 אימי רות ריבק ילדת שנת 48 אשר גם למדה שם בשנות ה50 והנעימה את אוזנם של שכניה ברחוב שילוח ואחר כך ברחוב עקיבא בנגינת פסנתר ובקונסבטוריון במדרגות גבוהה דוניה ויצמן כשפרטה עליו מבין אצבעותיה כל ילדותה
יורם שלום כתבתי לך מספר פעמים
אני יליד רחוב עקיבא ויש לי הרבה מה להוסיף לך וכנראה הכרתי
את דודך שהיה גר ברחוב ביתר
חג עצמאות ?? שמח
אבי הנייד שלי 0507700802
עקיבא 11 א בית סבי וסבתי וילדות אימי רות ריבק