יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים מחיפה של פעם
חלק ראשון
זה לא כדורסל
אף אחד מהם לא שיער איך נקישה בדלת בעוד כשתי דקות,
תהפוך את סדר יומם ותגרום להם לטלטלה רגשית אדירה.
לפחות לאחד מהם.
הם הסבו על האי במטבח.
שותים קפה שנקלה לפני דקה ומנשנשים קרקרים מלוחים.
הם הכירו באוניברסיטה.
האחד ספורטאי בנשמה. עילוי כמעט בכל ענף שהשתתף בו.
השני, חייל מרינס לשעבר, שבאחד מביקוריו, במסגרת השירות,
התאהב בארץ והחליט לחזור לטיול לאחר תום השירות.
כשגילה שיש לו גם שורשים יהודיים… נשאר.
חוק השבות היה אתו.
למרות שהיו שונים באופיים התחברו מייד.
גם המציאות עזרה.
הספורטאי נמנה על נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה.
באחד המשחקים החשובים של אוניברסיטת חיפה
מול אוניברסיטה אחרת, הוא ביצע שלא במתכוון,
עבירה חזקה מדי על שחקן יריב.
השחקן, שהיה גבוה ממנו כמעט בראש, נתן בו עין עוינת
וסימן באצבעו תנועת חיתוך גרון מאיימת.
ידידנו הספורטאי לא התרגש.
במשחק עם מגע פיזי, עימותים הם חלק מהמשחק.
כשעה לאחר מכן, יצאו השחקנים מחדרי ההלבשה
ופנו כל אחד לדרכו.
הוא לא הספיק להתרחק יותר מרחוב אחד
כששלוש דמויות הגיחו מעבר לפינה וחסמו את דרכו.
הוא הכיר אחד מהם.
זה היה הגבוה מהקבוצה היריבה, שכנראה נפגע יותר
רגשית מאשר פיזית, ושעכשיו החזיק בידו אלה.
לא היה טעם לדבר או להסביר. הם לא באו בשביל זה.
לא כוחות
בצללי הלילה, אף אחד מהם לא הבחין בדמות הגבוהה
שנשענה בנינוחות על אחת המכוניות
שחנתה בצד הרחוב וצפתה באדישות במתרחש.
לספורטאי שלנו היה ברור מיד מי המנהיג.
השחקן הגבוה עם האלה.
הוא יהיה היעד הראשון.
הוא חייך אליו "אני מבין שאתה לא ממש סומך על עצמך,
אם באת עם עוד שניים, אבל אם…"
באמצע המשפט הרים את עיניו לשמיים כמחפש משהו.
השלושה, באופן אוטומטי וכמעט לא רצוני,
חיקו את התנועה והפנו מבטם למעלה.
באותה שנייה ממש, בעט הכדורסלן שלנו במפשעתו של הענק,
שהתקפל באחת על הרצפה,
ופנה אל שני האחרים שנראו מופתעים, אך בהחלט לא מורתעים.
הראשון, הסתער עליו.
הספורטאי שלנו חיכה עד שיגיע ממש איליו,
וזז הצידה תוך שהוא מושיט רגל לפנים.
כשהבחור מעד, הוא נתן לו דחיפה חזקה בהמשך התנועה
ששלחה אותו להשתטח אפיים, להחליק על הכביש
ולנגוח טסת צמיג של מכונית חונה.
יש לו בערך שעה לישון.
לפני שהספיק לפנות אל האחרון,
הצליח זה לתפוס את הכדורסלן שלנו מאחור
בחביקה מקצועית כלשהי ובריתוק שלא אפשר לו תזוזה.
'הוא בטח חבר באחת הנבחרות של הג'ודו', חשב הספורטאי.
המגודל, למרות הכאבים, הצליח להתאושש
ואיכשהו, התרומם מהרצפה תוך שהוא מתנדנד מעט
והתקרב אל הספורטאי החוכמולוג, שהיה עדיין מרותק
בלפיתת ברזל מאחור ונראה חסר אונים לחלוטין.
הוא נעמד מולו והרים את האלה גבוה מעל ראשו…
מייקל גו'רדן
רגע לפני שהוריד אותה על ראש ידידנו
קרה משהו שהכדורסלן לא ראה מימיו.
טוב, אולי בסרטים.
היד עם האלה קפאה. משהו לפת אותה.
ועכשיו שחקן הציר הגבוה, התרומם באוויר כמו פיטר פן,
מנענע ברגליו בחוסר אונים, מחפש אחיזה כלשהי.
דמות גבוהה, שהופיעה מאחוריו הרימה אותו,
הניפה אותו מעל לראשה והשליכה אותו על
פח האשפה הסמוך. רעשי שבר נשמעו באוויר
הלילה החורפי, מלווים בשני חתולי רחוב שזינקו בבהלה מתוך
פח האשפה. הפח התרסק תוך שהוא שובר כמה עצמות בדרך.
הפח היה מורכב מעץ במסגרת מתכת.
הוא לא ישחק כדורסל בחודש הקרוב.
השלישי, המתאבק, שעדיין ריתק את ידידנו מאחור,
באחיזה אולימפית כלשהי, ושבעיניים נדהמות, ראה את כל
ההתרחשות מולו, הבין מיד, שהמעשה החכם ביותר
שיעשה היום, יהיה להיעלם מפה ומהר.
הוא שחרר, הסתובב ופתח בריצת אמוק במורד הכביש.
עכשיו, עמדו הכדורסלן והמושיע הבלתי צפוי שלו זה מול זה.
הכדורסלן עדיין התנשף.
ידידו החדש נראה משועשע.
ממרומי שני המטרים שלו ורוחב שלא רחוק מזה, הושיט יד לידידנו.
"מייקל" הציג עצמו במבטא אמריקני.
"גו'רדן" השיב לו הכדורסלן בצחוק והחזיר בלחיצת יד.
"מאיפה צצת פתאום?"
"צפיתי במשחק הכדורסל וראיתי את התקרית שלך עם הסנטר שלהם.
האגו שלו חטף סטירה חזקה, כך שהיה ברור לגמרי מה הולך לקרות.
ואני כל כך אוהב את הדברים האלה…
אז עקבתי אחריך וחיכיתי בצד".
"אז למה לא התערבת קודם?"
"ולהפסיד הצגה טובה?
אמרתי לך, אני מת על זה וחוץ מזה, היית בסדר גמור."
"לא נראה שזה מי יודע מה מזיז לך", אמר הכדורסלן
מייקל נענע קלות בראשו "בשכונה שבה גדלתי, בניו יורק,
זה היה אירוע יומיומי. אבל אם אתה רוצה להמשיך לחקור אותי
אז אולי נשב באיזה מקום כמו בני אדם, אני אכתוב לך קורות חיים
ואתה תלמד אותי, איך עשית את הסיבסוב ההוא תוך כדי צעד וחצי
בן שני שומרים ועוד הצלחת לקלוע…"
קלייר
שבע שנים מאוחר יותר, הסבו השניים על האי, במטבח ביתו
של הכדורסלן, נהנים מקפה שנקלה זה עתה,
כשנקישה מהוססת נשמעה מכיוון דלת הכניסה.
גו'רדן ניגש לפתוח.
מטר מהדלת, ממולו, עמדה מישהי
שנראתה כמו מלכת היופי של הוואי.
רק בלי הרזון המקובל בענף.
בסביבות מטר שבעים וחמש, שיער שחור וארוך
שגלש עד מתחת לכתפיה, עצמות לחיים גבוהות, פנים בגוון המוקה
ועיניים כמעט שחורות, השלימו מראה מיוחד ואקזוטי.
היא ורק היא, במלא הדרה. קלייר.
••• המשך בשבוע הבא •••
יצחק טויטו
יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.
לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.
בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
נהנתי מאוד מהכתיבה הקולחת
מחכה להמשך בקוצר רוח
תודה יעל
כתיבה מרתקת ומיוחדת
מחכה בקוצר רוח להמשך…
איציק-איך אתה נותן לי להיות במתח שבוע שלם?אוהב את כתיבתך.
תודה אריה…. תתאפק קצת, ואז רגע
לפני כניסת החג יתפוגג המתח… מבטיח. ב"נ.
עונגגג, מקסים.
נהנתי לקרוא וסקרנית לבאות.
כבוד גדול לעיתון המשמש פלטפורמה לכתיבה ספרותית.
רוב המקומונים מדווחים או מבאישים רחינו, בדווחי פוליטיקה מקומית.
תודההההה….ז'אן ז'אק…?
כתיבה יפה מאוד!
מחכה לשבוע הבא, שבת שלום
תודה רבה
אונברסיטה מייקל מעניין. ..נו….למה להמתין לשבוע הבא..?? אני במתח …
תודה רבה מגי
איזה כתיבה יש לך
You are killing me softly
איך אני אשרוד שבוע במתח ?!
תודה.
אתה תשרוד. כדאי לך… התלבטות של
מליון דולר…