הדלקת נרות בחיפה • 19:22
צאת השבת • 20:35
פתאום הם נזכרו.
אחרי כמעט שנה וחצי של כאוס עולמי בעקבות הקורונה, נזכרו פתאום, סוף סוף, שהנוחתים בארץ מדביקים איש את רעהו בנתב"ג, והתחילו להפריד בין הנוחתים ממדינות אדומות לירוקות.
ואני שואל – מתי כולנו ניזכר?
שחודשיים ועשרה ימים בני הנוער נמצאים בחופש, ושאר הילדים פחות או יותר אותו פרק הזמן. הם מסתובבים ברחובות בחוסר מעש, עם טובים ועם כאלו שפחות. רואים מה שרואים, שומעים מה ששומעים ועושים מה שעושים.
מתי נבין שכל המשאבים – האנושיים והכלכליים, צריכים להתמודד בפתרון בעיית הנוער, שהיא בעיית העולם כולו בדור הקרוב?!
בשבוע האחרון חווינו משבר קשה בקריסת הבניין בסרפסייד במיאמי.
אני לא מומחה גדול כדי לנתח האם יש סיכוי להוציא מישהו מההריסות שם בחיים או לא, אבל כמוכם אני יודע שיצאה "משלחת הומניטרית" מישראל, לנסות לעזור בחילוץ ובשיקום המשפחות.
מה שאני שאלתי את עצמי – האם זו באמת "משלחת הומניטרית"?
שזה אומר שבכלל לא היינו צריכים לעשות את זה, רק בקטע של ה"סולידריות" והדאגה לחלש… אבל אולי יש כאן מחויבות אישית של המדינה, כאחראית על יהודי העולם כולו?
מה דעתכם?
על כל אלו התשובה פשוטה, והיא נמצאת בפרשת השבוע שלנו – פינחס.
הפרשה מתחילה במינויו של פינחס לכהן, אחרי גבורתו בהריגת זמרי וכזבי שחטאו בתוך מחנה ישראל, וממשיכה בפסוק "ויהי אחרי המגיפה ויאמר ה'… שאו את ראש כל עדת בני ישראל", המצווה לעשות "מפקד אוכלוסין".
ולמה עכשיו?
אומר רש"י "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות". מי כאן האחראי?
בשיחה נפלאה שנשא הרבי – הסביר את תפקידו של המנהיג, ומכאן – שלנו כולנו.
משה לא באמת אשם במה שקרה כאן, פרצה מגיפה בעקבות החטא הנורא שבני ישראל הלכו עם בנות מדין, ונהרגו 24,000 יהודים (זוכרים את המספר הזה מתלמידי רבי עקיבא?).
אם הבורא גרם למגיפה ורוצה לדעת כמה נשאר, שיספור אותם הוא בעצמו – כמו "בעל הצאן".
אבל לא, משה מרגיש אחריות ולא רק סולידריות. הוא מבין שכל הסיפור כאן קרה מול העיניים שלו כי בעצם יש לו כאן אחריות, והוא – כמו מנהיג ורועה הצאן – לוקח אחריות ורוצה לספור כמה כבשים נשארו, מתוך תחושת אחריות ודאגה עמוקה לשלום הנשארים.
לא סתם משה לא ידע כיצד להגיב למקרה הנורא, עד שפינחס קם ועשה מעשה.
משה הרגיש שיש לו כאן איזשהו מסר והוא בעצמו ממונה על המפקד האחרון לפני סיום תפקידו.
התורה אינה ספר היסטוריה, תורה מלשון הוראה (מעניין, שהמשפט הזה הוא בין המשפטים שהרבי חזר עליהם אין-ספור פעמים).
כשאנחנו רואים אירוע מולנו, תמיד יש את מי להאשים: "שהמדינה תחקור", "ששרת החינוך תטפל", ומקסימום "מתוך רגש חמלה והומניטריות, אני גם מוכן לעזור".
לא, מספיק. זה לא מספיק.
כשאנחנו שומעים על עוד ועוד ילדים שנושרים מהמערכת החינוכית – אנחנו צריכים לגלות אחריות. לראות במה אפשר לעזור.
ככל הידוע לי, עד לרגע זה, עוד לא סיימה מערכת החינוך למצוא את המתנדבים להיות מדריכים של כיתות א'-יא' בבית הספר של החופש הגדול.
לא, לא מדובר בהתנדבות, אלא בשכר מלא וגבוה מהרגיל, ובכל זאת, לצערי ולצער כולם, יש הרבה המתנערים מאחריות.
שוב ושוב חוזר הרבי על הדרישה והאחריות של כל אחד שיש ביכולתו להתעסק בחינוך הנוער – לצאת מההגבלות האישיות שלו ופשוט לצאת לשטח. להדריך, לדאוג ולשמור על הצאן – הנוער שלנו.
והגאולה, מה יהא עליה?
נמצאים אנו בימי 'בין המצרים' בהם הציפיה והתקווה לבניין ירושלים פועמת בלבבות כולנו.
וגם בזה לא מספיק לגלות סולידריות ולבקר בירושלים, לומר "אני מאמין בביאת המשיח" ולשיר "שיבנה בית המקדש".
עשו כל אשר ביכולתכם"
הרבי מלך המשיח מסר לכל אחד ואחת מאתנו את האחריות האישית "עשו כל אשר ביכולתכם" וביקש שנתחיל לחיות את היום-יום שלנו במצב של גאולה, ככה בטוח נראה אותה מהר יותר, בעז"ה עוד היום!