הדלקת נרות בחיפה • 16:46
צאת השבת • 17:54
דיוני ממשלה? מעולם לא עניינו אותי. שיחשבו מה שהם רוצים, שיתלבטו, ידונו ויחקרו, אותי מעניין לשמוע מהן ההחלטות והתוצאות הנוגעות אלי, למשפחתי ולקהילתי
הסגר נמשך ונמשך…
אבל כשהסגר השלישי (ומי יודע אם הוא האחרון) נמשך ונמשך, דיוני ממשלה התקיימו (ועדיין) כמעט מידי יום, ללא החלטות ברורות, התחלתי לשאול את עצמי מדוע אנשים כה חשובים דנים שוב ושוב, מבלי יכולת לקבל אף החלטה אמיצה?
בדיחה עצובה מספרת על יהודי שהכלב שלו מת. הגיע לבית הכנסת בבקשה שיגידו עליו קדיש.
גם אחרי שהציע סכום כסף כתרומה, התשובה היתה שלילית. ואז שאל "ואם אתרום עשרת אלפים דולר לישיבה ממול? אז הם יסכימו להגיד קדיש?" ונענה "עשרת אלפים דולר? תגיד שהכלב היה יהודי"…
בפרשת השבוע "משפטים", הכוללת עשרות רבות של משפטים וחוקים בין אדם לחברו נאמר:
"… וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם… לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא".
הקדוש-ברוך-הוא מבטיח שאם נעבוד אותו כראוי, נזכה לברכה בה נשים לא ישכלו את ילדיהם ולא יהיו חלילה עקרות.
נשמע פשוט, לא?
במאמר מיוחד – השבוע לפני 69 שנים – דיבר הרבי מעומק ליבו בבכי רב, על משמעותה של הברכה "את מספר ימיך אמלא".
נכון, אנחנו רוצים לעבוד את הבורא ולעשות את רצונו. אבל לפעמים זה לא מצליח. אנחנו עושים מעשים טובים, מנסים לתכנן משהו אבל – או שזה 'מת לנו' (=משכלה) או שזה בכלל לא מצליח (=עקרה).
אנחנו רוצים 'להוליד' ולייצר משמעות לחיינו, אך בכל פעם מחדש יש משהו שנתקע באמצע הדרך ומפריע.
מה הפתרון?
הרבי מביא את סיפורו של רבי יוחנן בן זכאי, שקודם פטירתו בכה ואמר: "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", כלומר, אינני יודע לאן אגיע, אם לגן עדן, או חלילה לא.
כיצד ייתכן שצדיק כה קדוש, אינו בטוח בכך שיגיע לגן עדן?
וההסבר: הוא לא חשב על זה אף פעם. כל החיים הוא היה עסוק בתורה ומצוות ומעשים טובים, ולא היה לו זמן לדון עם עצמו האם הוא אוחז בדרגה המתאימה, האם הגיע לאן שהיה צריך, או שהוא "עוד לא בשיא השלימות".
"מה הספקתי?"
רק בזמן שלפני פטירתו, עצר לחשוב "מה הספקתי"… (ניתן לראות גם כאן סרטון מהרבי בנושא)
"את מספר ימיך אמלא", פירושו של דבר – שהימים מלאים בעשייה.
"אדם לעמל יולד" – נבראנו כדי לעשות לקדוש-ברוך-הוא דירה בעולם הזה, על ידי הוספת אור ומעשים טובים. כל רגע ורגע מחיינו צריך להיות מנוצל למטרה הזו, להוסיף טוב וחסד בעולם!
"מה לעשות? – לעשות!"
לעיתים מותר לבחון מהן דרכי העשייה, מהו הדבר הנכון בשבילנו, אבל דיוני סרק מביאים ל"משכלה" ו"עקרה". הדרך הנכונה בעבודת השם היא כפי שאמר פעם אחד החסידים: "מה לעשות? – לעשות!"
להחליט שאנחנו אנשי עשייה. נבראנו כדי לתקן ואין לנו שום תירוץ להימנע מכך. עלינו לעשות ככל שביכולתנו לפעול, למרות שאת ההצלחות רק ה' קובע. צריך לבקש ולהתפלל שהעבודה שלנו תצליח ותעשה פירות, אבל לחדול מעשיה – לא בא בחשבון.
הדרך לפעול בעולם
כשיהודי עושה חשבון איפה הוא נמצא בעבודת השם בחשבון נפש פנימי, הוא עלול להגיע למצב בו הוא יבכה וישאל "היכן היא אהבת ה' ויראת ה' שלי? היכן הוא המקום האמיתי שלי? איפה אני נמצא ו'אוחז' באמת?", אבל התשובה היא – להמשיך ולעשות! זו הדרך הנכונה לפעול בעולם הזה.
להיות בשמחה כל הזמן
הערב נחגוג את ראש חודש אדר ו- "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
בשביל לשמוח, לא צריך לחכות לחתונה של חבר (שלא יודעים מתי תתקיים), להצלחה מסחררת שזמנה אינו ידוע, או לדי ג'יי מוצלח במיוחד ש"ירים את הערב". צריך להיות בשמחה כל הזמן. הרבי התבטא פעמים רבות, שיש צורך לפעמים לצבוט את הלחיים כדי שיהיו אדומות, עד שהאנשים מסביב יחשבו שזה משמחה… פשוט לשיר, לשמוח ולהודות להשם – שמחה, שתביא לשמחה גדולה עוד יותר.
נכון, לא בכל הערים נפתחו היום הלימודים, אבל אסור לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שיסתיימו דיוני הממשלה בנושא. צריך לחפש את הדרך כיצד כן ללמד. להיפגש בחוץ בקבוצות קטנות (כחוק), לערוך מפגשים בלתי פורמאליים ולא רק כשיעורי לימוד, אלא יותר כמפגשי חברה שיתנו לילדים ערך נוסף ללימודים. לחשוב כל הזמן 'מה אני עושה כדי שהילדים שלי ושאותם אני מלמד יהיו טובים יותר, ערכיים יותר, מוצלחים יותר!'
קמים וממשיכים ללכת
לא תמיד צריך לחכות שייפתח המסחר כדי לקום מהכיסא. צריך להחליט שעושים ולא עוצרים. אז, גם אם נופלים – קמים וממשיכים ללכת. מוצאים פתרונות, כמו מכירה וירטואלית, מכירה מפה לאוזן, או פתרונות נוספים כדי להצליח, אבל העיקר להחליט לעשות.
סיפר לי השבוע מישהו, שהיה עם הילדים בגן המשחקים וראה שם משפחה נוספת עם ילדים בגילים דומים. הוא התלבט רבות אם לדבר איתם על חינוך הילדים, מחשש – 'האם זה מתאים? מה יגידו?' ועוד תירוצים רבים… ופתאום האמא פנתה אליו: "תגיד, יש לך רעיון לאיפה אשלח את הילדים שלי"?
פשוט לעשות – ולראות הצלחה
לספר לידידים ומכרים על הצורך וההכרח בחינוך יהודי, על בית הכנסת הקרוב ועל מצוות חג הפורים הקרב ובא, כמה קל לעשות את הדברים הללו, גם בלי הרבה מאמץ. אז זוכים לברכתו של הקב"ה "את מספר ימיך אמלא", ברכה שהימים ינוצלו כראוי וברכה לאריכות ימים ושנים טובות, מתוך שמחה וטוב לבב – עד השמחה העיקרית, הגאולה השלימה בביאת הרבי משיח צדקנו עוד היום, אמן!
פעם פרצה שריפה בעיר חלם,
ובית מדרש עלה בלהבות.
כאשר חשבו התלמידים לברוח,
נעמד ראש הישיבה בפתח
וקרא לתלמידים להישאר וללמוד,
שהרי "תורה מגנא ומצלא"
(התורה מגנה ומצילה מפני הפורענות).
כשסיים את דבריו הנוקבים,
יצא החוצה ולמד לבדו בביתו.
כשהגיעו הכבאים וכוחות ההצלה
לפנות את הלומדים,
על מנת להציל את חייהם,
הגיבו הבחורים בזריקת
סטנדרים וכסאות על המצילים,
קראו לעברם "נאצים"
ואף השחיתו את רכבי ההצלה.
בתוך שעה נשרף הבניין כליל,
עשרות בחורים נהרגו
במסירות נפשם על התורה.
למחרת עלתה השאלה בעיר חלם
מי אשם במוות הנורא.
אלו אמרו: התלמידים אשמים,
שאילו למדו יותר תורה היו ניצלים.
אלו אמרו: הכבאים אשמים
בכך שהעזו להפריע ללימוד.
דנו חכמי חלם בדבר במשך
שבעה ימים ושבעה לילות,
לבסוף נמנו וגמרו:
האשם הוא אותו שכן
שנבהל מהשריפה והזמין
את מכבי האש.
אילולי הוא הכול הלימוד
היה ממשיך.
קבעו החלמאים שמעתה ואילך
כשתפרוץ שריפה בבית המדרש,
יש לסגור מיד את החלונות.
♦️♦️♦️♦️♦️♦️♦️
דברים נוקבים אלו צריכים
לזעזע את הלב ולדעת
שאנו בדיוק כמו חכמי חלם.
כולנו טומנים את הראש באדמה
ואומרים לנו זה לא יקרה
הקורונה לא תפגע בנו.
אבל לצערנו בתקופה האחרונה
המחלה רק מתגברת
ונפטרים כל יום עשרות.
ואנחנו מה עושים?
עדיין ממשיכים להסתובב,
להפגין, להתקהל, באדישות רבה…
מי התיר לנו לשפוך דם יהודי?
אוי ה' ירחם עלינו.
הכותב בדמעות…
יהודה משי זהב. ???
תעשו.לכו להתחסן דבר פשוט. יחד נפרד מנגיף הקורונה ובעזרת הקדוש ברוך היושב במרומיים נחזור לשיגרה הרגילה ולחיים רגילים.סומך עליכם
ארוך