על סקרנות, נוסטלגיה ומה שביניהם
מיומנה של מתעדת סיפורי חיים והפעם, על סקרנות נוסטלגית.
במסגרת "הכן גבך לחורף" חיפשתי כרית חימום חדשה להקלת כאבי הגב. בהמלצת יובל ידי זהב, הגעתי לחניתה-כריתא. נפגשנו בסלון ביתה לקפה ומצאנו את עצמנו שוקעות בשיחת בנות על הא ועל דא. הביזנס, נדחה לשעה מאוחרת יותר. כאשר סיפרתי על שיגרת ביקוריי בשוק הפשפשים, לנשום השראה נוסטלגית, סיפרה לי חניתה שלפני כשנתיים מצאה בסמוך לביתה כמה מסמכים אישיים ישנים שנזרקו ואספה אותם אליה. כמובן, ביקשתי לראותם.
חיבורים מרגשים
השם המתנוסס על המסמכים הצהבהבים, הקרועים קמעא, נראה לי מוכר. ביקשתי רשות לקחתם בהשאלה, וכהרגלי, סרקתי אותם בחרדת קודש.
מחקר קטן שעשיתי בהמשך לא הותיר מקום לספק: המסמכים שייכים לאמנון צימלסון, אחיה של חניה, היא אימו של אביב יצחקי, ידידי הפייסבוקי, שכיום גר בירושלים. אני כבר מתרגשת…
מי אתה , אמנון צידון-צימלסון?
במוזיאון הפלמ"ח מצאתי מקצת מסיפור חייו של אמנון צידון-צימלסון, כפי שנמסר ע"י חברו הפלמ"חניק, אמציה סבר: אמנון נולד בחיפה ב13.2.1931 למאיר וסוניה. למד בבית הספר "הריאלי" ולאחר מכן במוסד החינוכי במשמר העמק. עם פרוץ הלחימה, בהיותו בן 16, התנדב לחי"ש (חילות שדה) חיפה ובדצמבר 1947 נשלח עם פלוגתו לגליל העליון.
פלמ"חניק בחטיבת הנגב
בפברואר 1948 הועבר אמנון עם פלוגתו לצפת, שם נלחם עד לשחרורה במאי 1948. לאחר שהפלוגה חזרה לחיפה, הצטרף לפלמ"ח בדרום במסגרת הכשרת "נגבה" של השומר הצעיר ושירת בגדוד השביעי בחטיבת הנגב. הוא השתתף עם הגדוד בקרבות בנגב ונפצע קשה בהתקפה הראשונה על משטרת עיראק-סווידאן. לאחר שהחלים חזר להילחם עם הגדוד עד לשחרור הנגב והנפת הדגל באום רשרש.
לאחר השחרור חזר אמנון לחיפה, עבד כימאי ולאחר מכן הקים עסק לשיווק מזון. היה פעיל בחיים בציבוריים, הקים את סניף רפ"י בחיפה, ניהל את קבוצת מכבי חיפה בשנת 1977. כיהן מספר שנים כיו"ר הפועל חיפה ושימש עיתונאי ב"קול חיפה".
אחד המסמכים שאותרו בפח האשפה
אחיו של אמנון תת אלוף במילואים, לשעבר מפקד הצנחנים. אמנון היה נשוי לכרמלה, אב לרונה ולמיכל. נפטר בשנת 1987 בהיותו בן 56. כרמלה נפטרה לפני כשלוש שנים.
הלב נחמץ
אמנון ואשתו כרמלה, מיפהפיות העבר של חיפה, כך מתברר, התגוררו ברחוב בית לחם בחיפה, סמוך למקום בו נזרקו המסמכים. האם נזרקו ע"י דיירים שרכשו/שכרו את הדירה?
ליבי הנוסטלגי נכמר למראה תמונות משפחתיות ומסמכים היסטוריים שמוצאים את מקומם בפח האשפה. אם אתם נתקלים בכאלה, עדכנו אותי. אדאג לתת כבוד לאנשים אלה ולתת במה לסיפורם.
ומה עם הכרית, אתם שואלים?
הזמנתי אצל חניתה כרית מלחים לחימום במיקרו, תפורה לפי מידה. כרית רגיעה לעיניים ומסיכות בשלל הדפסים צבעוניים. ממליצה לכם בחום (052-2407507)
אז מה היה לנו? הרווחתי חברה חדשה, סיפור מרגש, הוקרה לבני דור הנפילים וכרית חימום לגב הדואב.
תמונה מאלבום משפחתי, באדיבות אביב יצחקי.
שלום מיר,
תודה לך על המחמאה.
ניתן לפנות אליי בנוגע למציאת מסמכים מסוג זה,
אתייחס כמובן, כל מקרה לגופו.
(אמצעי התקשורת רשומים בכרטיס הביקור בסוף הכתבה)
תודה ושבוע טוב
יעל – כבוד על המחקר המעמיק!
להיכן היית ממליצה להתקשר במידה ומוצאים מיסמכים שנראים רלוונטיים לתקופה.
ושוב, תודה.
כל הכבוד חניתה ויעל על מציאת החומר וכתיבתו
אני אחיו הקטן של אמנון (נכון תא"ל ומפקד צנחנים בעבר)
מחמם את הלב שיש נשים כמוכן שמצילות מסמכים מאבדון ומפרסמות את המידע
על אנשים שתרמו ואהבו את המדינה שקמה מתוך אודי השואה ותוך מלחמה קשה ביותר מלחמת השחרור.
הכתבה ריגשה מאוד את משפחתי שאמנון היה להם דוד מיוחד במינו
כל הכבוד
כל הכבוד חניתה ואיילת על מציאת הצומר וכתיבתו
אני אחיו הקטן של אמנון (נכון תא"ל ומפקד צנחנים בעבר)
מחמם את הלב שיש נשים כמוכן שמצילות מסמכים מאבדון ומפרסמות את המידע
על אנשים שתרמו ואהבו את המדינה שקמה מתוך אודי השואה ותוך מלחמה קשה ביותר מלחמת השחרור.
הכתבה ריגשה מאוד את משפחתי שאמנון היה להם דוד מיוחד במינו
כל הכבוד
תודה גם לך, אמנון, על מילותיך המרגשות.
יותר ממוזמן לקרוא גם את כתבותיי הקודמות במדור אישים, המספרות את סיפורם של חיפאים בני הדור המיוחד הזה.
עקב סמיכות גילם, מעריכה שחלקם הכירו את אמנון באופן אישי.
כמובן אריה (טעות קולמוס). תודה שוב
למה מכניסים לכל חור את נתניהו? מספיק עם השינאה. הפוסט הוא נוסטלגיה והסטוריה, לא פוליטיקה ובודאי שלא שינאה.
יושר פנימי ועוז אינטלקטואלי יש לך ,כל הכבוד!~
מי אתה דני שזוכר את כולנו?
שמי מיכל צידון ואני בתם של אמנון וכרמלה צידון זכרם לברכה.
היום בבקר יצרה עימי קשר דניה מיארה חברתי מחברת החשמל ואמרה לי שקראה כתבה בחי פה על מסמכים שנמצאו בזבל וכפי הנראה שייכים למשפחתי.
התקשרתי ליעל הורוביץ שפרסמה את הכתבה בפייסבוק ובחי פה.
יעל שהתגלתה כבחורה עדינה, רגישה ומעניינת בפני עצמה ספרה לי בקצרה את סיפור חייה המרגש אשר הוביל אותה לכתיבת סיפורי חיים של אנשים קשישים , ניצולי שואה וכו' אשר משפחתם מבקשת לשמר את סיפור חייהם המרתק.
אבי אמנון צידון ( צימלסון )ז"ל נפטר בשנת 1987 ואימי כרמלה (אקרמן ) צידון נפטרה בשנת 2016.
השכרתי את דירת הוריי לדיירים שכפי הנראה מצאו את החומר הנ"ל ובמקום להעביר אותו אלי העדיפו לזרוק אותו לזבל.
ברצוני להודות לשכנתי חניתה מרחוב בית לחם, שכונת כרמל צרפתי על ששמרה בביתה את החומר הכל כך חשוב לי ולמשפחתי וליעל הורוביץ היקרה על שהקדישה מזמנה וממרצה .
סרקה את החומר במקצועיות , ערכה מחקר משלה וטרחה לפרסם אותו במלוא יופיו.
מיכל צידון
מיכל יקרה,
ריגשת אותי מאוד.
שמחה שהמסמכים האותנטיים שהיו כפסע מהשמדתם, ישובו כעת לחיק המשפחה.
נעמה לי שיחתנו, ובוודאי עוד ניפגש.
תודה.
כמה שאת יקרה , יעלה , אין יותר יקר מנוסטלגיה , אספר ספור קצר , אחרי פטירת אבי , עליו השלום , אספנו
את התמונות ומייננו אותן . כמה אני מצטער ודואב על כסילותי , שתמונות שלא זיהינו בהן את אבינו — השלכתי לאמנירית . רק לאחר מעשה אמרתי בלבי — הרי יכולתי לשלוח אותן למוזיאון ישראל , שיראו איך נראו החלוצים שבנו את הארץ . אבי עלה ב1926 מגליציה , היום באוקראינה , עבד בנטיעת יערות ובסלילת כבישים בכרמל .אני מאד מודה לך על הברכה שאת משיאה לנו , כמה חשובה עבודתך, אני פרויקה קריתי , מודל 37' . המסר שלי לקוראים ת ע ד ו ה כ ל ! אחרת — לא י י ד ע ו הדורות הבאים מה היה כאן !
כתבה מרגשת.מכעיס יותר איך מושלך אדם ועברו(חי או מת)
ככה לאשפה.עצוב.
תודה יעל שמביאה רגשות לתודעה.
איזו כתבה מעולה ….
וגם אחלה תמונה
מתחת לאמנון אריה צידון אחיו ..משמאל לכרמלה דודה נוניה ,חניה ובעלה משמאל והילד הגדול זה בטח אביב ובמרכז ההורים לבית צימלסון….
פיסת היסטוריה מדהימה ומרגשת.
תודה לך דני
יעל היקרה,
קודם כל הערכתי הרבה לרגישותך לעבר, לאישיו ואירועיו.
לגמרי במקרה, ואולי לא, אני מכיר וזוכר את גיבורי הסיפור. את אמנון אני זוכר בקושי כי היה צעיר ממני. לעומת זאת אני זוכר בהערכה רבה את חניה יצחקי ובעלה שעבד בחברת החשמל. היא הייתה מורה יחד עם אהובה אשתי בכיתות היסוד של הריאלי בהדר, צמוד לטכניון, ולימדה שם את שני בני וא"כ הייתה מנהלת המכינות. הייתה מורה מעולה ומנהלת מוערכת, וביתם של היצחקים היה בית חם שבו התכנסו מורי הריאלי לחגוג בימי העצמאות.
עמוס ירקוני
עמוס יקר,
רב תודות על המלים החמות ועל ששיתפת בזיכרונותיך האישיים.
החיבורים הללו נפלאים ומרגשים בעיניי.
ברור שנזרקו…אוכלוסיות חדשות במרכאות…תגובה עויינת ללא צורך. לידיעתך זה קרה בכרמל הצרפתי
מעניין מאוד, וגם ריגש אותי במיוחד כי את אחד המכתבים כתב שלמה אלטון שהוא אבא שלי ונפל במלחמת ששת הימים…..
נכון…התגייסתי לקראת מלחמת ששת הימים ואני זוכר את השם אלטון שנפל ברמת הגולן. לזכרוני היה יליד טורקיה…כן, המסמכים באשפה אופייני לנובורישים השועטים לברלין ופריז וכביכול הולכים למוזיאונים אך הם ברמת אינטליגנציה עלובה של מצביעי ביבי המשליכים כל פיסת תרבות לאשפה…על אמנון ז"ל שהיה בפלמ"ח ונפצע והמשיך להלחם על קום המדינה היה יאיר נתעניהו כותב כי הוא," קומוניסט ארור…בוגד…אנטי ציוני…אוהב ערבים…וכו"
בשם המשפחה אני מוחה על הרוע שהדבקת כאן
תודה עידית, שמחה על החיבורים המרגשים
סיפור מעניין ומרתק של אמנון. כל הכבוד לך גברת יעל הורוביץ..
תודה לך, רפי יקר
אגב על כל בתי הספר בהדר שהם ראשית החינוך בעיר ושל גדולי האומה עלו עם דחפורים, מכרו והרסו ולא השאירו זכר אחד נותר הריאלי הדר. גם בתי כנסת רבים עשרות נמחקו בהדר. גם בתי הקולנוע לא השאירו אחד למזכרת. ככה גם עשו לגנים היפים הרסו הכל ומחקו את כל התכנון
האלגנטי ויצרו מדרגות סתמיות ודשא. השלב הבא יהיה הפיכת בתי הפאר לשיכוני בני ברק עם מרפסות וצריפים על הגגות. אין הדר יותר בהדר.
ברור שנזרקו על ידי "האוכלוסיות החדשות בהדר"
וגם יורשים חסרי תודעה היסטורית שמטיילים בברלין וזורקים את ההיסטוריה כאן ושם יחד לפח..
שמעתי איש מקצוע שאמר שרבע מליון מסמכים היסטוריים עם חשיבות לאומית נזרקים בישראל כל שנה מכל מיני סיבות בעיר חוסר תודעה לאומית או זריקה מכוונת.