הקו המחבר בין הקמפיין קליש-יהב לבין הקמפיין ביבי-גנץ עשוי היה להיות מדאיג אילולא התחושה שמשהו מאוד עמוק קורה בפוליטיקה הישראלית.
הרבה מאוד קמפיינים לראשי רשויות המתנהלים לאורך 30 השנים האחרונות אינם מוכרעים בגין שום דבר שקשור באידאולוגיה. הבחירות הללו הפכו פרסונליות לחלוטין. ראשי ערים רבים מאוד נבחרים על שום היותם הם ולא בהכרח בגלל משהו מיוחד עליו הם חושבים. המצעים של המתמודדים הפכו דומים להפליא זה לזה ונראה שחלקי המצע השונים אינם מחוברים באידאולוגיה כלשהי אלא מוצגים יותר כפרופיל באתר הכרויות. האידאולוגיה הפכה אזוטרית לחלוטין וכרכושן הראוי של קבוצות קטנות, המיוצגות בשולי המועצות המקומיות.
מצנע בחיפה
גם בחיפה ניתן לזהות תהליך דומה, ואף ניתן להצביע על נקודת שינוי דרמטית בבחירות בהן עלה לראשונה ראש העיר לשעבר עמרם מצנע. בניגוד לקודמיו, שנשענו על פוליטיקה ממלכתית-ארצית והיו די נטולי כריזמה (מישהו יודע איך משה פלימן נראה בכלל? ומה היו דעותיו המיוחדות של ירוחם צייזל?) הופיע דמות שהתנערה מהממלכתיות וניצלה את הקוניוקטורה הפוליטית לצורך בחירה גרידא. מצנע לא הצניע את האידאולוגיה המקומית שלו, אבל מכיוון שלאורך שנים הייתה הלימה מלאה בין אידאולוגיה מפלגתית-ארצית לבין נבחרי ציבור מקומיים בחיפה הרי שהאידאולוגיה המקומית לא הייתה ממש חשובה לבוחר הממוצע.
מיתוג במקום אידאולוגיה
הפיחות באידאולוגיה המקומית המשיך במערכות הבחירות העוקבות… אידאולוגיה הפכה למיתוג (יונה יהב "תרבותניק") ובבחירות האחרונות גם זה כבר לא היה ("רק לא יונה" זאת אידאולוגיה?).
המגמה הזו אינה נפקדת ממקומות אחרים. נהפוך הוא: לאורך השנים, נפרדה הממלכתיות מהפוליטיקה המקומית וראשי ערים נבחרים הציגו פחות ופחות את מרכולתם הייחודית ונשענו יותר ויותר על צדודיתם האופיינית.
התהליך הזה חלחל לאורך העשורים האחרונים גם לבחירות הארציות, אבל זה לא היה כל כך בולט כמו בתקופת הבחירות אותה אנו חווים בימים אלה.
הפרסונלי מקדים בהרבה את האידיאולוגי:
אם ננסה לגזור ממה שקורה ברשויות המקומיות כיום למה שעשוי להתרחש בהמשך, בבחירות הארציות העתידיות, הרי שהמגמה הזו עשויה להמשיך ולהעמיק עד לנקודה בה ראשי ממשלה יוחלפו רק בגלל שהם דור 2.0 ולא דור 3.0 (תראו כמשל את מה שקורה לראשי מפלגת העבודה…).
אם הייתי נתקל בתופעה הזאת לפני 15-20 שנים הייתי אומר שמדובר ב"מות האידאולוגיה!" ו"רדידות פוליטית!" או ב"פשיטת רגל דמוקרטית של רוב האזרחים!", אבל במבט לאחור נראה שהתהליך שהפוליטיקה הישראלית עוברת הוא פשוט מחויב המציאות. אותה מציאות המעלה על נס פלקטים, גירויים מידיים ודירוג אנונימי וחסר עומק של דמויות מהונדסות היטב. ניתן אפילו להגדיר את התקופה הזאת ואת התהליך הזה כלא פחות ממרגשים! כי בקצה השני יופיעו אידאולוגיות מקומיות חדשות – זה בלתי נמנע. מעניין מה הן יהיו…