אדר' אדם מזור, זוכה פרס ישראל:"אי אפשר להמציא עיר תיירות רק כי מישהו החליט שהיא תהייה כזו. עיר צריכה להיות קודם כל אטרקטיבית לתושביה. ערי תיירות אמיתית הן ערים שקודם כל אוהבות את תושביהן."
על האדריכל ומתכנן הערים אדם מזור, זוכה פרס ישראל, מתוך הבלוג: מציאות וחלומות, של עינת קליש-רותם, אוהבת חיפה אמיתית וד"ר להתחדשות עירונית ותכנון אורבני.
[url=http://einatkr.wordpress.com/2013/03/09/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA/:2kmxipcy]קישור למאמר המלא בבלוג של עינת קליש רותם[/url:2kmxipcy]
העיירה ספרינגפילד בה גרה משפחת סימסונס היא עיירה שכולה עובדת וחיה סביב המפעל המייצר קרינה מסוכנת שתושבי העיירה למדו לחיות איתה. עד כדי כך שכאשר נשאר חלק/רכיב זוהר מרוב קרינה, תקוע מפס הייצור בתוך החולצה של הומר סימפסון הוא שולף אותו בידו, וזורק אותו בזלזול בצד הדרך.
התושבים חיים שם חיים נורמלים לכאורה כמו כולם: אוכלים, שותים והולכים לארועים של העירייה שהם פסטיבל נקניקיות וכל מיני ארועי רד-נק או ארועי כנסיה. כמו שבחיפה הולכים לטייל לקניונים ולבתי הקולנוע אפופי ריחות המפעלים מהמרץ והאויר הנפלא שבסביבתם עתיר חלקיקי זיהום שאיש לא מבין ומשער מה הם עושים לו בתוך הגוף והריאות.
מה ששמואל גלבהרט מספר מזכיר לי את הגישה של העיירה של הסימפסונס.
האם בורכנו בהנהלה ברמה של הומר סימפסון? לצערי נראה לי שכן.
חיפה רוצה, חייבת, ויכולה להיות עיר תיירות. יש לה כל הנתונים לכך, מלבד אחד שבלעדיו אי אפשר: ראש עיריה והנהלתה הרוצים, חייבים ומוכנים להתנתק ממחוייבותם לתעשיה הפטרוכימית. בדיון מועצת העיריה בשבוע שעבר פרש מנכ"ל העיריה את באריכות את חזונו – המשך פיתוח התעשיה הפטרוכימית כ"יתרון היחסי של חיפה", במילים שלו, וראש עירייתנו הקשיב ולא היה לו מה להעיר, לשנות או להפוך…