בלב המלאח – הרובע היהודי העתיק של מרקש, מסתתר מאחורי חזית צנועה בית הכנסת צלאת אל־עזמה (Slat al-Azama), מן הידועים שבבתי הכנסת של מרוקו.
קיצור תולדות בית הכנסת
בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492 הגיעו למרוקו יהודים רבים, שנודעו בשם „מגורשים”, להבדיל מן ה„תושבים”, היהודים שישבו במרוקו עוד קודם לכן. המגורשים הביאו עמם מנהגי תפילה, מסורות הלכתיות ותרבות יהודית־ספרדית משלהם, ובמקומות שונים במרוקו הקימו בתי כנסת שבהם נשמר נוסח תפילתם.
על פי המסורת המקומית, גם צלאת אל־עזמה שבמרקש נוסד בידי מגורשי ספרד. שנת 1492 הפכה במשך הדורות לחלק בלתי נפרד מסיפורו ומזהותו של בית הכנסת, אף שהבניין עבר מאז שינויים ושיפוצים רבים.
המלאח של מרקש הוקם באמצע המאה ה־16. במשך הדורות הפך למרכז חייה של אחת הקהילות היהודיות החשובות במרוקו, ובתוכו פעלו בתי כנסת רבים. צלאת אל־עזמה היה לאחד הבולטים שבהם ושימש לא רק לתפילה אלא גם ללימוד תורה.
הבניין
להבדיל מבתי הכנסת המרכזיים באירופה, כגון אלה של פריז, פירנצה או בוקרשט, צלאת אל־עזמה אינו מתבלט כלפי הרחוב, הוא משולב במכלול בעל אופי ביתי, המאורגן סביב חצר פנימית מרכזית – מרכז החיים של המבנה, בדומה לריאד (הבית המרוקאי המסורתי) ובמידה מסוימת גם למדרסה (מוסד מסורתי ללימוד האיסלם), שבה החצר היא לבו של המבנה.
החצר היא המרכיב הבולט והזכור ביותר של המקום. קירותיה מצופים בחלקם בזליג׳ (zellige) – פסיפס מרוקאי מסורתי העשוי מאריחי קרמיקה מזוגגים החתוכים לצורות גאומטריות. במרכזה מזרקה, וסביבה עצי הדר, גלריות הפונות פנימה ודגמים בגוונים כחולים־לבנים, המעניקים לה אופי מרוקאי מובהק.
אולם התפילה עצמו צנוע יחסית לחצר ומעוטר אף הוא באלמנטים מרוקאיים מסורתיים. במהלך השנים עבר שינויים, ובהם החלפת ארון הקודש המקורי מעץ, בארון שיש והוספת עזרת נשים באגף המזרחי.
בית הכנסת כמרכז קהילתי
צלאת אל־עזמה, לא שימש רק מקום תפילה. במשך דורות היה המתחם, גם מוקד של לימוד תורה וחיי קהילה. בקומה העליונה פעלה ישיבה, ולצדה התקיימו מסגרות לימוד לצעירים; מקורות המתארים את המקום מזכירים גם תלמוד תורה ופעילות צדקה.
החדרים שסביב החצר שימשו ללימוד ולהתכנסות, וכך הפכה החצר למרחב משותף שקישר בין התפילה, הלימוד וחיי היום־יום של הקהילה. עד העלייה הגדולה של יהודי מרוקו באמצע המאה ה־20 פעלו במקום מסגרות לימוד שבהן למדו רבים מילדי הקהילה.
הקהילה במאה ה־20 וכיום
עד אמצע המאה ה־20 הייתה מרקש מרכז יהודי חשוב, אך משנות ה־50 ובעיקר בשנות ה־60 עזבו מרבית יהודי העיר לישראל, לצרפת ולמדינות נוספות. בעקבות זאת הצטמצמה הקהילה במהירות, ובתי כנסת ומוסדות קהילתיים רבים במלאח, חדלו לפעול.
צלאת אל־עזמה, לעומת זאת, נשמר והמשיך לשמש מוקד יהודי מוכר בעיר. כיום פועלת במרקש קהילה יהודית קטנה, המונה כ-150 איש בלבד, ובית הכנסת משמש, הן לתפילה והן כאתר מורשת, שבו מוצגים תצלומים וחפצים המספרים את סיפורה של יהדות מרקש.
ֿכך ממשיך צלאת אל־עזמה, בלב המלאח של מרקש, לשאת עד היום את זכרם ואת מסורתם של יהודי ספרד שמצאו במרוקו בית חדש.
קוראים יקרים,
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הנ״ל. האיורים המלווים את הכתבה נעשו על בסיס צילומים ממקורות שונים שפורסמו ברשת.
אנו מזמינים את קוראינו להציע בניינים כנושאים לכתבות ובמידה ויימצאו סיפורים מעניינים מאחוריהם נשמח לסקור אותם במדור זה.
בעצם למעשה החצר חיברה בין התפילה והחיים עצמם.ידוע שהמדינה היתה רוב השנים עוינת ואנטישמית לקהילה הזו לא רק בהקשר הפלסטיני הרבה עוד קודם אירועים ופרעות כמו אוגדה וגראדה והתנכלויות לישוב היהודי.