בלם יד מתוח עד השן האחרונה, כרמלית שנוסעת אל העבר, וקרב מבטים עם חזיר בר מעל שקית הזבל: למה העיר עם נתוני הפתיחה הטובים בישראל בחרה להילחם בטופוגרפיה במקום להפוך לליסבון של המזרח התיכון?
בתל אביב רבים על חניה, בירושלים על קדושה, אבל בחיפה המאבק העיקרי הוא נגד כוח הכובד. החיים על רכס הכרמל אינם עניין גאוגרפי בלבד, הם ספורט אתגרי יומיומי והירידה היא לא רק זווית. היא מצב תודעתי.
התרגלנו לחיות בשיפוע, לפצות על מערכות שלא עובדות, להחזיק הכל בכוח שלא יידרדר לתהום, ולשכנע את עצמנו שככה זה צריך להיראות. כשעירייה שלמה מתרגלת לנהל את המרחב בירידה מתמדת, הפלא האמיתי הוא לא שהרכב מחליק, אלא שאנחנו עוד מופתעים מהתוצאה.
לשרוד את החניה: הפיזיקה של המדרון
זה מתחיל ברגע שבו נדרש לחנות במקביל למדרכה, בנסיעה לאחור, במורד של 35 מעלות. הגלגל הקדמי חייב לפנות לאבן השפה כדי שאם בלם היד יכשל, והוא יכשל, הרכב ייבלם בעץ ולא בסלון של השכן. נהג חיפאי מזהה את חריקת בלם היד המתוח כצליל ההרגעה הלאומי. היציאה מהרכב היא מאבק פיזיקלי: הדיפת הדלת נגד כוח המשיכה, זינוק מהיר וטריקה לפני שתחבוט בשוקיים.
תחבורה ציבורית: פלאי תכנון מתחת ומעל לאדמה
הכרמלית, שנחנכה בסוף שנות החמישים, חיברה בדיוק מושלם בין הנמל, הדר המסחרית ומרכז הכרמל. אלא שהמוקדים נדדו לקניונים שבשוליים, הדר נחלשה, והכרמלית נותרה קפואה בזמן, רכבת תחתית מדויקת שמחברת בין יעדי העבר של העיר, בזמן שהתושבים צריכים להגיע למקומות אחרים לגמרי.
מעל לאדמה הוקמה הרכבלית, שנועדה להסיע סטודנטים מהמפרץ לאוניברסיטה. בפועל קיבלנו נסיעת בוקר מלאת תקלות וללא מזגן, מעל צומת צ'ק הפוסט המפויח בתוך תא מתכת לוהט התלוי בין שמיים לארץ. מי שמוותר ובוחר באוטובוס, פוגש נהגים שמפגינים מיומנות שלא מביישת טייס קרב בחיל האוויר, בפניות חדות במורד שדרות קיש או הציונות, בזמן שהנוסעים נאחזים בעמודים כדי לא לגלוש אל תא הנהג.
שבע בערב: חלוקת סמכויות עם חי-בר
ובשעות הערב מצטרפים לניהול המרחב השותפים האמיתיים: חזירי הבר. במקום חתול רחוב, התושב עומד מול חיית בר כבדת משקל ליד פח האשפה. הכלל החיפאי פשוט: לחזיר יש זכות קדימה, אלא אם כן יש בידך מאפה חם, ואז מוטב שתפתח בריצה מהירה במעלה ההר.
הפער: מליסבון הים תיכונית להחמצה עירונית
הטופוגרפיה המאתגרת אמורה הייתה להפוך את חיפה לפנינה עירונית נדירה:
- בליסבון ובפורטו המדרגות הציבוריות הן צירי חיים שוקקים עם בתי קפה ותאורה חמה; בחיפה הן נותרו מעברי בטון חשוכים עם מעקות חלודים.
- בברצלונה ובסן פרנסיסקו מקימים נקודות תצפית מזמינות עם ספסלים והצללה; בחיפה הנוף המרהיב מוחבא מאחורי גדרות פח ומגרשי אספלט.
- במקום להפוך את הוואדיות לטיילות טבע מוצלות בין השכונות, הפכנו אותם לשטחי הפקר מנותקים.
הטרגדיה החיפאית אינה כוח הכובד, אלא התבוסתנות המובנית של מקבלי ההחלטות. עשרות שנים שהנהלת העירייה, ממצנע ועד יהב ומי שהיה באמצע, מתייחסת לרכס הכרמל כאל מום מולד שיש להתנצל עליו ו״לומדים לחיות איתו״, ולא כאל נכס תכנוני שאין לאף עיר אחרת בישראל.
במקום לייצר עיר מחוברת, תוססת ונועזת שנשענת על ההר, בלשכת ראש העיר שקעו בניהול מנומנם של פשרות הנדסיות וטלאי על טלאי. כל עוד קברניטי העיר ימשיכו לראות בשיפוע תקלה עירונית במקום מנוע צמיחה, חיפה תישאר בדיוק מה שהיא: פרבר שינה מותש עם נוף לים, שנרדם ב-7 בערב ומתפלל שבלם היד ההוא יחזיק מעמד עד הבוקר….
מותר לחשוד שכתבה זו העא חלק בלתי נפרד מקמפיין קבלני לקבל היתרי בניה במורד הודיות…
אין קשר. אל תחפש קונספירציות בכוח 🙂