חידה: מי לא מתמודד עם בעיה של ביטחון עצמי?
תשובה נכונה: הנשיא טראמפ…
ומה אתכן? ואתם?
מישהו אמר לכם משהו שצילק אתכם?
אולי נראה לכם שיש לכם בעיה אסטטית?
עכשיו, תעצמו את העיניים.
דמיינו, רק לרגע, שנולדתם לקויי קומה.
שבשיא הצמיחה הגעתם לגובה של פחות ממטר.
שבכל מקום כולם בוהים בכם.
עכשיו נראה אתכם מטפסים לבמות החשובות באירופה ובארץ כדי לשיר, לשחק ולנגן.

בכפר קטן בטרנסילבניה נולדו…
מוצאה של המשפחה במחוז טרנסילבניה ברומניה. למרבה האירוניה, הכפר רוזווליה ממנו הגיעה המשפחה, מכונה על ידי תושביו ארץ הענקים…
הגורמים לגמדות רבים, הם נעים בין לקות גנטית לבעיות הורמונליות ואפילו תת תזונה נחשבת לסיבה אפשרית. אבי השושלת, שמשון אייזיק אוביץ, דווקא נולד להורים רגילים, אך בבגרותו התקשה להגיע לגובה מטר.

לימון? כד לימונדה!
ברוזווליה, הכפר החקלאי בו נולד שמשון, לא היה סיכוי לנמוך קומה להתפרנס מעבודה גופנית. לכן שלחו אותו הוריו ללמוד בישיבה. הגובה מגביל? ממש לא. את השכלתו ומוחו החריף ניצל כדי להפוך לרב נודד בין קהילות יהודיות שלא היה להן רב קבוע. פה שבוע, שם שבועיים ובינתיים גם הפך לבדחן בחתונות. סוג של ליצן, אם תרצו.
גבר אחד, שתי נשים, עשרה ילדים
שמשון, כיאה לשמו, לא סבל מרגשי נחיתות. הוא נשא לאשה את ברנה, צעירה בגובה רגיל, שבגיל 18 ילדה לו שתי בנות ששתיהן לקו בגמדות. בגיל 33 נפטרה ברנה ממחלה. אז מה, מפסיקים לעשות ילדים? לא גבר כשמשון ישבר. הוא נשא לאשה את בתיה, יפהפייה בת 18, שהייתה מבוגרת רק במעט מבנותיו. בתיה ילדה לו שמונה ילדים שחמישה מהם לקו בגמדות.


חינוך להישרדות
בתיה, הרעיה השנייה, הטיפה כל ימיה לילדיה: "באש ובמים, לעולם אל תיפרדו. שימרו אחד על השנייה, ותחיו אחד למען השנייה". עצה זה טוב, אבל היא גם הבינה את האתגר שיעמוד בפניהם – להתפרנס. כיוון שקרובי המשפחה שלהם היו כליזמרים, היא שלחה אליהם את הילדים כבר בצעירותם, על מנת שילמדו לנגן. נרכשו עבורם כלים קטנים, כאלה שמיועדים לילדים שרק מתחילים ללמוד נגינה, ובהם כינור, אקורדיון ומערכת תופים. בדרך לא דרך התגלגלו כלי הנגינה ל"יד ושם".
בראשית שנות השלושים של המאה ה-20 הקימו שבעת הגמדים את "להקת ליליפוט". הרפרטואר כלל שירים בשפות שונות והם הופיעו בפני קהל רב ברומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. בני המשפחה ה"רגילים" עזרו מאחורי הקלעים. הלהקה זכתה להצלחה רבה והקהל היה זורק להם פרחים ושוקולדים בתום ההופעה. בכפרם הם היו הראשונים שהייתה להם מכונית!
בכל השנים שהופיעו, שמרו חברי הלהקה על רמה גבוהה ועמדו על כך שיבואו לראותם בזכות כשרונם ולא רק בגלל היותם גימיק. בראיון לסרט דוקומנטרי אמרה פרלה: "גם היהלום הוא קטן, אבל הוא הנדיר ורב ערך מכולם. כך אני – קטנה, אבל שווה משהו".

נכדים, נינים?
ארבע מהבנות לקויות הגובה, התחתנו עם בעלים שלקו בגובה רגיל (…), אבל הרופאים אסרו עליהן ללדת. רק הבן אברהם התחתן עם אישה שקומתה רגילה, והיא ילדה לו בת בשם בתיה, שקומתה רגילה. היא מצידה ילדה בת רגילה שהייתה לזמרת והיוצרת דנה ליקוורניק. הליקוי הגנטי של שמשון לא עבר לנכדיו ולניניו. דנה כתבה לזכר הסבא רבא שלה את השיר "איש קטן".
דנה ליקוורניק – השיר "איש קטן" ◄ צפו

בחסדו של השטן נשארנו בחיים (פרלה)
בספטמבר 1940 נאסר על יהודים להופיע בפני לא יהודים. בני המשפחה השיגו בתושייה, תעודות שבהן לא נרשמה דתם וכך יכלו להמשיך במסעותיהם ובהופעותיהם.
כך עד מרץ 1944, כשגרמניה פלשה להונגריה (טרנסילבניה נשלטה באותו הזמן ע"י הונגריה). יהדותם של האוביצים נחשפה ויחד עם 3,000 יהודי האזור הם רוכזו בגטו ומשם נשלחו ברכבת משא אחת לאושוויץ.
שואת יהודי הונגריה התרחשה בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944. בתוך פחות מחודשיים נרצחו באושוויץ -בירקנאו יותר מ-430 אלף מיהודי הונגריה.
בהגיע הרכבת לאושוויץ הופנו ה"נוסעים" מי לעבודה ומי להשמדה. את ההחלטה היה מקבל רופא. כזה היה ד"ר מנגלה. באותו לילה שבו הגיע משפחת אוביץ לתחנת הרכבת, לא היה מנגלה בתורנות סלקציה. אבל הקצינים שידעו שהוא אוסף "מקרים מעניינים", למה שהיה קרוי "גן החיות של מנגלה", מיהרו להזעיקו. כשראה את המשפחה המיוחדת, אמר: "כעת יש לי חומר למחקר ל-20 שנים".

ברגע של תושייה פלאית, בעוד חברי המשפחה ממתינים לבואו של מנגלה, חיה, אשתו של שמעון שלומוביץ שעבד עם המשפחה, שכבר הופרדה מבעלה והייתה בדרכה לתאי הגז, פנתה לאחד הקצינים וטענה שהיא חלק ממשפחת אוביץ. כך קרה, של-12 חברי המשפחה, נוסף זוג ההורים וששת ילדיהם וכל ה-20 נלקחו הצידה ושוכנו בנפרד. הם היו האסירים היחידים במחנה שהותר להם להישאר בבגדיהם הרגילים ולא נדרשו ללבוש את מדי הפסים.
אומנם חייהם ניצלו, אך הם עברו בדיקות אכזריות ביותר, שבעזרתן קיווה מנגלה לפצח את החידה הגנטית: כיצד נולדו לאב לקוי גובה, ילדים נמוכים וגבוהים. מנגלה ביצע בהם "בדיקות" נוראות. נחסוך לכם את הפרטים, אך די אם נזכיר שנלקחו מהם דגימות מח עצם מעמוד השדרה, ללא משככי כאבים.
בהרצאה הפומבית היחידה של מנגלה על ניסוייו באושוויץ, דיבר בעיקר על משפחת הגמדים, כשהם ניצבים לצדו על הבמה, עירומים ומבוישים, בפני אודיטוריום גדוש באנשי צבא ורפואה.
מאושוויץ לישראל
ב-17 בינואר 1945 ברח מנגלה. בתוך עשרה ימים הגיע הצבא האדום לשערי המחנה ושיחרר את 7,500 האסירים שנותרו בחיים. לאחר שמונה חודשי גיהינום שוחררו כל בני המשפחה, הצעיר כבן שנתיים והמבוגר בן 58. יחד עמם ניצלו גם בני משפחת שלומוביץ.
תחילה חזרו בני המשפחה לכפר הולדתם, אך שם גילו שביתם ניבזז. הם הצליחו להשיג ויזות לבלגיה, שיקמו את הלהקה והחלו להופיע שוב. במאי 1949 עלו לישראל ושוכנו במחנה עולים בבת גלים.
בארץ הקימו מחדש את "להקת הגמדים" שזכתה להצלחה רבה והופיעה בשירה ובמשחק באולמות הגדולים בארץ ובהם: "אוהל שם" בתל אביב, "אדיסון" בירושלים ו"ארמון" בחיפה.

אחרי חמש שנים בארץ, החל הגיל לתת את אותותיו. המשפחה הצליחה להשיג את הזיכיון להפעלת שני בתי קולנוע צמודים: "כרמל" שהיה פתוח ו-" גנים" שהיה מקורה (כיום קניון סינמה סיטי בעיר התחתית). המשפחה התגוררה במתחם הקולנוע ובהמשך בדירה סמוכה.
נאמנים לצוואת אמם שלא להיפרד לעולם, שמרו על כך גם במותם והם נקברו זה לצד (או מאחורי) זו. חלקם הגיעו לגיל מופלג. למשל, רוזיקה אוביץ נפטרה בשנת 1984 בגיל 98. פרלה אוביץ הייתה הצאצאית האחרונה שנפטרה – בשנת 2001.

אגב, כאשר שאלנו את Gemini, תכנת ה-AI של גוגל: "היכן בחיפה התגוררה משפחת הגמדים?" ענה היודע כול: "משפחה כזו קיימת רק באגדות"…
חייה מעוררי ההשראה של משפחת אוביץ הונצחו בספרים ובסרטים. כזה הוא הסרט של היוצר הדוקומנטרי Warwick Davis, בעצמו לקוי גמדות: The Secret History of Auschwitz’s Seven Dwarfs ◄ צפו
הביקור בחלקת משפחת אוביץ הוא חלק מסיור עומק מרגש בנושא: "חיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה".


אני כיום בן 82, גרתי בזמנו קרוב לבתי הקולנוע האלה, ברחוב דרור, ליד מאפית גלנץ, ולמדתי בבית ספר מוריה. בהיותי בערך בגיל 10, היינו מטפסים על העצים הסמוכים לקולנוע כרמל מכיוון שלא היה לו גג, והיינו צופים בסרטים שם. מאוחר יותר כשהתבגרנו קצת, קרינו כבר כרטיסים.
כן חיים. גם אני גרתי ברח דרור ולמדתי בבי"ס מוריה. והייתי רואה שם סרטים הודיים והצוות בקולנוע (קופאיות וסדרניות היו גמדות) ונחמדות מאוד
תודה לכל המגיבים. שימחתם וריגשתם.
כאשר אמא שלי חזרה מאושביץ לכפר משפת אוביץ אימצו אותה היא היתה בת 14 . תמיד סיפרה אלהיים. זאב
מרגש לקרוא על משפחת הגמדים מחיפה ,זכרונות ילדות ,"מנשלך" כך אימי היתה קוראת להם ,ואבי ,"העביר'את ילדותו בטרנסלבניה ובאושוויץ,שותפות גורל.
אבי,הוספת דעת ,מעניין מאד,מה הנושא הבא?תודה.
עכשו אני מבינה. בסרט פעם הייתי (עם אדיר מילר) המסופר בחיפה מראים שמשפחת גמדים מנהלת את בית הקולנוע. הסרט הוא בערך בתקופה שלאחר הקמת המדינה. אמנם הסרט הוא לא על משפחת הגמדים אבל הם הוסיפו הרבה נופך לסרט
שימו לב שאילת נגב ויהודה קורן כתבו עליהם ספר שתורגם לשפות רבות כבר לפני שנים, חבל שלא מוזכר בכתבה…
מרגש.
משפחה יחודית ומקסימה.
אני זוכרת את אחד הבנים של משפחת אוביץ שהיה האחראי על גן שטרוק בשכונת הדר. דאג לטיפוח הגינה וכדומה.
האחינית שלי כשהיתה קטנה …שאלה אותי מי אלה ?
אמרתי לה …הם גמדים
שאלה אותי
הם מביאים מתנות?
מרגש לדעת את סיפור חייהם , מעשיר ידע האמא בחוכמתה ידעה לתת להם תובנות הישארות יחד תציל אותם .
איזה סיפור מופלא ומדהים
אכן מעורר השראה.
כמה נכון הפתגם:
"תעשו מלימון לימונדה"
במיוחד אם אין ברירה!
שמשון אוביץ חי בחיפה הוא צאצא שלהם עד כמה שזכור היה מוכר בייגלה בכניסה לקופת חולים לין ,אבא של טלי אוביץ מי שהייתה נשואה לאייל ברקוביץ'.
אימי זל רגינה אוביץ היתה בת דודה שלהם שגם נולדה באותו הכפר והיתה איתם אצל מנגלה שנתים …אני כילדה כל חופש הייתי נוסעת מרחובות ונשארת אצלם בחיפה שבוע לפחות וישנה אצלם ורואה הרבה סרטים ….ויש לי גם שני ספרים אחד שאיילת הנגב ויהודה קורן כתבו עליהם באנגלית ואחד שבזי כתבה בעיברת….מכירה את הכל לפרטי פרטים
דנה שלום,
מתרגשת לספר לך שאמי ז"ל תאומה באשביץ בירקנאו היתה עם משפחת אוביץ קטני הקומה. ב1949 עלינו לארץ, אימי פגשה את חברותיה הקטנות. שיחד סבלו אצל הצורר מנגלה, ומדי פעם נפגשו בעיר התחתית או בביתן בבת גלים הן היו חברות לסיפור חיים עצוב השואה. גם אני זוכרת אותן מאותם הימים.סיפור חיים מרתק.
בסוף שנות השישים צפיתי בסרטים הודיים בבתי הקולנוע כרמל גנים בחיפה
מכירת הכרטיס נעשתה עי 2 נשים נמוכות קומה מאופרות בקפידה בלטו במיוחד הצפרניים הצבעות באדום והידיים הקטנות
הן ישבו על כסאות בר גבוהים.
כתבה מעניינת ומרגשת מאוד.
במהלך השנים שמעתי רבות על משפחת הגמדים. בכתבה הוספת לי הרבה פרטים
מרתקים עליהם.
תודה גדולה . מחכה בסקרנות לכתבה הבאה
שלך.
אשתי גרה בילדותה בסמיכות לקולנוע כרמל וגנים. למקרא הכתבה היא התרגשה. זה הזכיר לה את ילדותה. לדבריה, בחגי תשרי קולנוע (כרמל)המקורה, היה הופף לבית כנסת וסבא שלה היה מתפלל שם בחגים. ילדי השכונה היו משחקים ומסתובבים באולם שבימים רגילים היה בית קולנוע ובחגים היה פתוח לכולם. הילדים, נהגו לצפות בנמוכי הקומה, בעיקר בנשים שהיו יפות ומאוד מטופחות, מאופרות ולבושות בבגדים יפים ואיכותיים. הן נראו כמו בובות. כולם היו אנשים אינטליגנטיים ונחמדים.
מרתק
משפחת אוביץ היתה שכנה שלנו בשכונת בת גלים הם היו אנשים טובים בתור ילדה אני זוכרת את אימי ואבי שהיו ילידי טרנסילבניה ואמא ילידת רומניה שנפגשו היו מדברים אבא שלי היה-איתם באושוויץ בירכנו הם שוחררו ביחד עי האמריקאים והרוסים וחזרו הביתה לטרנסילבניה הבתים נתפסו עי תושהי הכפר
וכל מי שנשאר מהאחים חוץ מאחות אחת עלו לישראל ואז הם עלווגרו במשכנות המגינים בבת גלים
מרתק. כל הכבוד.