רוע אנושי נתפס לעיתים כהיפך מאנושיות, אך במקרים רבים הוא דווקא תוצאה של מנגנונים אנושיים בסיסיים. בני אדם עלולים לגרום נזק לאחרים לא רק מתוך כוונה זדונית, אלא מתוך פחד, הישרדות, צורך בהשתייכות או ציות לסמכות.
מנגנון ההישרדות נועד להגן עלינו, אך במצבי איום הוא עלול לגרום לנו לראות אחרים כסכנה ולא כבני אדם. גם הצורך להשתייך לקבוצה, אחד הכוחות החברתיים החזקים ביותר, יכול להוביל לאימוץ עמדות והתנהגויות פוגעניות כלפי מי שנתפס כ”שייך למחנה האחר”. פחד, במיוחד בתקופות של משבר, מלחמה או חוסר ודאות, מצמצם אמפתיה ומעודד החלטות קיצוניות.
הדבר בולט לאורך ההיסטוריה. במשטרים טוטליטריים אנשים רגילים השתתפו במערכות דיכוי לא בהכרח מתוך שנאה, אלא מתוך ציות, פחד ורצון להשתלב במערכת. במלחמות אזרחים שכנים הפכו לאויבים כאשר זהות קבוצתית גברה על הקשרים האישיים. גם בארגונים גדולים ובבירוקרטיות מתקבלות לעיתים החלטות שפוגעות באנשים משום שהאחריות מתפזרת והקשר לתוצאה האנושית נחלש.
תופעות דומות מתקיימות גם בחיי היומיום. ברשתות חברתיות אנשים כותבים דברים שלא היו אומרים פנים אל פנים. במקום העבודה עובדים שותקים מול עוולות מחשש לפגיעה בפרנסתם. במצבי לחץ חברתי אנשים משתפים פעולה עם פגיעה באחרים כדי לא להיות מודרים בעצמם.
המשותף לכל הדוגמאות הוא שהרוע אינו תמיד תוצאה של אנשים “רעים”. לעיתים הוא נולד כאשר מנגנונים אנושיים חיוניים: פחד, הישרדות, שייכות וציות, פועלים ללא איזון, ביקורת עצמית ומצפן מוסרי. לכן המאבק ברוע אינו רק מאבק באנשים מסוימים, אלא גם יצירת חברה, חינוך ומוסדות שמחזקים אחריות, אמפתיה וחשיבה עצמאית. כך ניתן לצמצם את הסיכוי שהאנושיות עצמה תהפוך למקור הפגיעה.
קשור ולא קשור… קווי הלילה בחיפה, רחמים על הנהג ועל אנשים מבוגרים, ממה שהולך שם
בנות בלבוש מינימלי (ההורים לא רואים איך הן יוצאות מהבית????), ילדים/נערים שלוחי רסן ורוצים להראות בפני חבריהם כמה הם "גיבורים", מתחילים ללגלג על נוסעים אחרים, מרעישים מסתובבים באוטובוס כמו טיילת, הנהג מסתכל בראי חסר אונים ומפוחד גם. אם המשטרה הייתה עוצרת אותם ושמה אותם ולו רק לילה אחד במעצר, אולי זה היה עוזר במשהו, אבל מציאות כזו של סדום ועמורה ואנשים נורמטיבים שמפחדים לענות או להעיר, זו מציאות בלתי נסבלת ומפחידה, מפחידה יותר מהטילים האיראנים