דגל שחור • לא מזמן קמה לה מדינה וחובה לשמור על חיי נתיניה

דודיי גרים בקריית-חיים המערבית. דודתי הפצירה בי תמיד, לנצל את חופשת הקיץ ולהתארח אצלם ולשחק עם ילדיה חיים וחנלה. הדירה קטנה בת שני חדרים והול, אך החצר רחבת ידיים, נטועה בעצי פרי ופרחים, אותם מטפח אברהם דודי, באהבה רבה. חופש גדול, צרור קטן של בגדים ואני בדרך לקריה. לא קריית-הממשלה כמובן.

קבלת פנים קצרה ואנחנו כבר בדרך לחוף-הים. את הבקרים מבלים על שפת-הים. לעומת זאת, אחר-הצהרים מבלים באותו מקום. בערב לאחר האוכל יושבים כולם בחצר, הבריזה הקלה המגיעה מכוון הים נושאת עמה את ריחו המלוח. ריח של חופש, כיף ומנוחה. בלילה כששקט סביב אפשר לשמוע את המיית הגלים.

ההליכה אל הים בשעות הבוקר עוברת בקלות. רגלינו היחפות נהנות מהחול החמים, אך אבוי בצהרים. החול פשוט רותח. אנחנו תמיד יחפים ומתענים בדרכנו הביתה. מתחפרים בחול הרותח על מנת להגיע לשכבה קרירה יותר, לתת מנוחה לכף הרגל. החום הרב מקרני השמש והחום העז הבוקע ממרכז האדמה מתאחדים ולא משאירים משהו קריר להניח עליו כף רגל קטנה שהחום מעולל בה שמות.

שיחים המפוזרים פה ושם וצומחים מתוך החול מאפשרים פיסת צל למנוחה קצרה וממשיכים הלאה. לאחר כמה ימי כוויות, העור בכף הרגל מתקשה ועומד במעמסה ביתר קלות.  

השעה מוקדמת, הגענו לחוף מלאי מרץ. מרחוק כבר ראינו דגל שחור וידענו שכיף גדול כבר לא יהיה היום. אולי הרוח תשנה כוון וכך גם הגלים והדגל יוחלף. כבר היו דברים מעולם. קבוצה גדולה של ילדים בני גילנו מגיעים לחוף. קייטנה מאי-שם שהגיעה באוטובוס מקרטע, אך מיוחס. כולם חיוורים מחוסר שמש. בעונה זו של השנה אני כבר שזוף וצרוב כיאה לנער חופים.

ילדי הקייטנה נכנסים למים המגיעים עד לברכיים. הקיצוניים מחזיקים בחבל ואסור לאף אחד לצאת מהשטח המותר. בקייטנה מבחר בנות, עברתי לידן, התבוננתי במבט המכין הופעת אורח ואז קפצתי אל תוך הגלים בזינוק ראש מסוגנן כאומר: "ראו אתכם וראו אותי."

צללתי מתחת לגלים והתקדמתי בתוך המים כשהגלים חולפים מעלי. הבנות מתבוננות בנער האמיץ, כך חשבתי ואסור לי לאכזבן.

הוצאתי ראש מהמים, לקחתי אויר, כשגל עצבני הצליף לי בפנים. ערכתי הכרות ראשונה עם הים הכועס. הדגל השחור השחיר יותר מרגע לרגע. שחיתי חתירה כשהפנים לכוון אירופה. תנועות עגולות ויפות בסגנון של ג'וני וייסמילר, "טרזן" שלנו. התקדמתי בקצב מהיר ואינני קולט שאני נישא על גבי זרמים אדירים. הכוון מהחוף ללב-ים בואך ברצלונה.

בשלב מסוים עצרתי והסתובבתי לאחור. החוף וכל אשר עליו נראה כאילו התבוננתי דרך משקפת הפוכה. אני לא מבין כיצד תוך דקות שחיתי מרחק כה גדול. או שהשתפרתי בשחייה או שראייתי ניזוקה. הגלים כאן כבר אינם נשברים או מצליפים בעצבנות. הם כבר מאד רחבים, ומאד מאד גדולים. גלי עומק המסוגלים לטלטל אוניית-ענק בקלות רבה.

נישאתי עם הגל לגובה רב ומיד שקעתי במעמקים ומשם לא רואים את החוף, אלא רק מים. הים הכעוס משנה את צבעו לאזור של השחור. הפנמתי שהקרקעית רחוקה ממני ואפילו אם אמתח את אצבעות רגליי כמו רקדנית בלט, גם אז יחסרו מספר מטרים עד לקרקעית.

התבוננתי סביב ואין אפילו אונייה אחת באופק. כולן ברחו לנמל. איזה רב-חובל יעז לצאת בסערה כזו מהבית. מי האידיוט היחידי שנמצא במעמקי הים הגדול? אנוכי.

הבנתי שיש לי שתי ברירות. או לחזור מיד לחוף או לשקול שחיית המשך לקפריסין, שאולי כבר יותר קרובה מהחוף ממנו יצאתי. הסנדוויץ' ותפוח העץ נמצאים בחוף וגם אין לי ארנק עם כסף קטן. החלטתי לנטוש את הרעיון של קפריסין הקרובה ולשחות לחוף אל המזון.

השחייה לכוון החוף, הביתה, הפכה לפחות מסוגננת, פחות יפה ויותר מפוחדת מהשחייה שהביאה אותי הלום. "טרזן" שהיה אלוף שחיה בעברו, כבר לא בתמונה. קיומו של הדגל השחור מוצדק ואין שום איתות לשינוי צבעו.

שחיתי והרגשתי שלא התקדמתי מאומה. החלטתי להתקדם בצלילות מתחת למים כדי להתגבר על הזרמים האדירים שמרחיקים אותי מהחוף. בגלל ההתרגשות והפחד האוויר מספיק בקושי לכמה שניות. את היציאות ללקיחת אויר לא הצלחתי לתאם עם תנודות המים. בדיוק כשיצאתי איזה גל קטן מגיע לפניי בדיוק עם הנשימה, נכנס לפי ואני בכלל לא צמא. אומרים שמי-ים טובים נגד נזלת. מה עושים כשאין נזלת ומי-הים אינם יכולים לנצל את היכולות הבריאותיות שלהם. אפי מלא מים ואין לי טישו לקנח אותו.

עלי לחפש את הקרקעית על מנת שאוכל להניח רגל למנוחה ולאגור קצת אויר לנשימה. אין קרקעית משמע שאני, אכן, נמצא במעמקים. הניסיונות העקרים בחיפוש אחר מדרך לכף-הרגל מכלים את כוחותיי והתחלתי ללגום מים. הטעם כידוע, אינו כמו שוקו חם בבוקר חורפי קר, בהרי אורלסק. התחלתי לאבד עשתונות. הבנתי כבר שזה או אני או הים. רק החזק מביננו ישרוד ואני חושש שזה לא יהיה אני. לא לאבד תקווה. הים עצבני וכועס וכך גם אני, נראה מי ימצמץ ראשון.

התקדמתי קצת בשחייה, קצת בצלילה, אך אפיסת הכוחות הבהירה לי, שאם יש לי עוד שאיפה בחיים להגיע למשהו, ללמוד, לטייל, להתחתן ולגדל נכדים, עלי לבקש עזרה בדחיפות. השיקול היה בין מה תאמרנה הבנות למראה השחיין השזוף והאמיץ, נער שעשועים חופי כשהוא נשלף מהמים כמו סרדין קטן ועלוב, או להישאר במעמקי הים לנצח, עד שהים יחליט שאינו זקוק לי יותר, ויפלוט את גופתי השזופה והשדופה לחוף כשכרסי הקטנה מלאה במים מלוחים.

הים לא עוסק בשום קרבות נגדי, הוא פשוט אינו מתייחס אלי. הוא הרי יודע שלא אוכל לפלוט אותו לחוף, לכן אינו חושש ממני.

ההחלטה לא הייתה קשה ובשארית כוחותיי התחלתי לצרוח כמו קבוצת חזירים המובלת לשחיטה, תוך נפנופי ידיים באוויר. השקעתי בעניין את כוחותיי האחרונים וידעתי שבמידה ולא אצליח לקלוט את עינו של המציל, אני בצרה אמיתית. ראיתי מול עיניי את כל הדגלים מורדים לחצי התורן. כולל הדגל השחור של חוף קריית-חיים. הנס קרה. ראיתי שני מצילים רצים לעבר החסקה. בנקודה זו כבר היה לי את הלוקסוס של לא לראות, לא לשמוע ולא לזכור.

אני זוכר שנמשיתי מהמים והושכבתי על החסקה. ידעתי שניצלתי ומותר לי להתעלף, לצלול לשלווה בשקט מבלי להזיק לתדמית.

כשפקחתי את העיניים, שכבתי על החול והקהל עומד במעגל גדול סביבי. השורה הראשונה של הדאגנים הייתה מורכבת, לא תאמינו, מבנות הקייטנה שכל הקונצרט הזה נערך למענן. עכשיו ההדרן, כשאני שוכב כמו גווייה בחול. אומנם יפה ושזופה, אך חסרת חיים. לאחר מנוחת התאוששות קמתי על רגליי מנסה לשדר עניינים כרגיל. זו היציאה היום יומית שלי מהמים, אני כבר מתורגל, זה כלום. אל דאגה. לא תודה למציל ולא תודה לים על שלא בלע ילד בן עשר. מי חושב על נימוס ברגעים כאלו?

הלכתי כשיכור לעבר המגבת ושקית האוכל, שלא הספקתי לנגוס ממנו. לקחתי הכל ויצאתי בדרך הביתה. חיים, בן-דודי הקטן, נגרר אחרי וכל הדרך שכנעתי אותו שלא יספר בבית את אשר אירע.

החול כבר רותח והמסלול מוכר. עלינו לחצות את הלבה הצהובה שרק בשעות הלילה, או בעונת החורף, נקראת חול-ים. רק בבית התחלתי לקלוט היכן הייתי והבנתי שחזרתי מן המתים.

נכנסתי למקלחת להסיר מעלי את שכבות המלח שהצטברו על גופי כשטיילתי במעמקי הים. המקלחון הקטן, מכיל בקושי את גופי הצנום. פתחתי את המים הקרים בזרם חזק, לרענן את גופי ומוחי מאירועי הבוקר. המים במקלחת הפכו כה מתוקים שהייתי בטוח שמאן-דהו, המתיק אותם במתכוון.

לאורך קיר האמבטיה, קשור חבל דק ועליו תלויה מגבת ובגד-ים נשי לייבוש. בגד הים נתלה על צדו השמאלי. האזור של המפשעה מרופד בבד כותנה לבן שבצבץ עכשיו מולי. בתוך הבטנה נעוצות מספר שערות שחורות שנשרו מהמפשעה. בעלת בגד-הים, חברת משפחה גלמודה, שאיבדה את כל משפחתה בשואה. מידי קיץ באה אף היא לבלות מספר ימים על חוף-הים. לפני שעה קלה הייתי כמעט, מאכל לדגים, אך פיסת הכותנה השכיחה ממני הכל.

בארוחת הצהריים ישבנו כולנו סביב השולחן. התבוננתי בחברה, ונזכרתי בפיסת הבד הלבנה בבגד הים. יצאתי בנס ממעמקי הים, ישר למשולש הכותנה המסעיר. מסערה לשערה. ברוך זה שהמציא את השערות…..ולא את הסערות.