פנינה משקטו ממנחמיה – האלה, העץ והאם

יש נשים שהמטאפורה אינה מלבישה אותן אלא שהיא נולדת מהן. פנינה משקטו ממנחמיה, החוגגת עתה תשעים שנים, היא אישה כזו: אם המשולה לעץ האלה: שורשית, רחבת נוף, נדיבה בסביבת צל ובה בעת אלָה, במובן הקדום והנקבי של המושג: מקור, עיקרון מארגן, נוכחות שקטה אך מוחלטת.
לא אלוהות של רעם, אלא של קיום מתמשך.

האלה אשר נצריה (גם) בחיפה

למרות שהגיעה כנערה צעירה, מרומניה אחרי מלחמת העולם השנייה, הרי ששורשיה של פנינה נטועים עמוק במנחמיה, שהינה מושבה של אדמה, עבודה והתמדה, אשר נופיה נפרשים הרחק עד חיפה, שם פועלת בתה, נגה כרמי, מייסדת ובעלת "תאגיד החדשות חי פה".

נגה היא אחת מן הנצרים הברורים והפועמים של האם-העץ: עצמאית, חדה, רב קולית, אך נטועה עמוק במערכת ערכים שנוצרה הרבה קודם, ערכים מבית שהגיעו עד חיפה. היא נושאת עמה אל עבודתה העיתונאית את אותם הערכים אשר ספגה כבר בבית ילדותה: יושר, אחריות, כבוד לזולת והבנה שמילה כתובה, היא כוח שיש לנהוג בו בזהירות. החינוך שקיבלה להקשבה, לדיוק ולאמירת אמת, גם כשאינה נוחה, מלווה אותה בהחלטות המערכתיות היומיומיות.

בית שנברא מתוך הכרח ואמונה

סיפורה של משפחת משקטו, זלמן ז"ל (1930) ופנינה (1936) תבדל"א, הינו סיפור של זוג ציונים, ניצולי שואה, שעלו כל אחד בנפרד מרומניה אל ארץ ישראל הצעירה, נגררים על ידי הצורך לשרוד ומונעים על ידי אמונה עמוקה, בדרכה ובעתידה של המדינה החדשה.

בשנת 1955, זלמן ופנינה נישאו במנחמיה ובה בנו לא רק בית, אלא ישות חיה: משפחה בת שמונה ילדים, משק חקלאי ומערכת ערכים שנטועה באדמה, לא פחות מאשר ברוח.

מסיק הזיתים ומטע האשכוליות אשר שייכים לנחלה, לא היו רק אמצעי מחיה אלא, שפה. שפת אחריות, עמל יומיומי, הבנה שהפרי מגיע לאט וששום דבר אינו מובן מאליו.

כיום לפני פנינה, נפרשת שושלת חיה ומתרחבת: שמונה ילדים שהיא עצמה ילדה אל העולם, ומהם צמחו שלושים וחמישה נכדים, אשר ממלאים את ביתה, בחגים ובמועדים, בקולות ובצחוק וכעת כבר חיים סביבה שלושים וששה נינים, עדות שקטה ומתמשכת לחיים הנמשכים הרחק מעבר לדור אחד.

האישה שלא סיפרה סיפורים – שתיקה כביוגרפיה

פנינה מעולם לא סיפרה סיפורים על ילדותה. לא מתוך שכחה ולא מתוך הדחקה, אלא מתוך בחירה שקטה, כמעט עקרונית. מי שחי לצידה למד להבין שהשתיקה אצלה איננה היעדר, אלא צורה של נוכחות. היא לא נהגה לפתוח אלבומים, לא שלפה אנקדוטות ולא צבעה את העבר בגוונים נוסטלגיים. זיכרונות, אצלה, היו עניין פרטי, כזה שלא דורש קהל.

השתיקה שימשה לה כביוגרפיה חלופית: במקום רצף סיפורי היו מחוות קטנות, הרגלים יומיומיים, עמידה עיקשת על מה שצריך להיעשות עכשיו. מי שביקש לדעת מאין באה, נאלץ להביט היטב באיך שהיא הולכת. הילדות לא סופרה, אך ניכרה.

במקרה של פרל'ה, הלוא היא פנינה, אין מדובר רק בדמות פרטית, אלא במעין שרטוט עדין של מצב אנושי מוכר, כזה שאינו זקוק להסברים תיאורטיים כדי להיות מובן. "הגיל עושה את שלו", אומרים בדרך כלל בטון סלחני, כמעט מנחם, כאילו מדובר בחוק טבע ניטרלי: הזיכרון נסדק, הפרטים נושרים, השמות בורחים מן הלשון.

אבל אצל פנינה, המשפט הזה נעשה מתעתע, חמקמק, מסרב להתיישב בנוחות. קשה לדעת מתי אמירתה "שכחתי", היא אכן תולדה של הזמן שעבר או אולי "רק" שחיקה ביולוגית שקטה, בלתי נמנעת ומתי היא דווקא פעולה רצונית, בחירה מודעת לא לפתוח מגירה מסוימת. יש רגעים שבהם ה"שכחתי" נשמע כהצהרה תמימה, כמעט ילדותית וברגעים אחרים הוא מתגלה כמחיצה דקה אך עיקשת, בין מה שמותר לדידה להיאמר לבין מה שאסור לגעת בו.

"את זה אני לא רוצה לספר", "על זה אני לא מדברת", "שם אני לא נוגעת" אלה אינם כשלי זיכרון, אלא מנגנוני הגנה מעודנים, דרכים אלגנטיות לשמר שליטה על נרטיב חיים שכבר אינו לגמרי שלה. כך, אצל פנינה: הזקנה אינה רק דעיכה של זיכרון, אלא עריכה מחודשת שלו, מעין מחיקה סלקטיבית, השהיה מכוונת ולעיתים אפילו שתיקה רועמת, יותר מכל סיפור שנשכח באמת.

אחיות, אח, ודרך אחת לארץ

לפנינה היו שתי אחיות ואח וכל אחד מהם סימן שלב אחר במסלול המשפחתי. ציפורה, הבכורה, עלתה ראשונה והשתקעה בקיבוץ אפיקים, בבחינת חלוצה מודרנית שנשלחה קדימה, לא כדי לכתוב מכתבים מלאי חזון, אלא כדי לבדוק אם החיים באמת אפשריים שם, באותה ארץ מולדת העם. אפיקים הייתה תחנה, לא מיתוס. אחר כך הגיעה אחותה שרה והתיישבה בפתח תקווה.

רק אחריהן, בשנת 1952, הגיעו פנינה עצמה יחד עם אמה אסתר. העלייה לא לוותה בפאתוס. היא התרחשה כפי שחיים לעיתים מתרחשים: דרך סידורים, ארגזים והחלטות שאין דרך לחזור מהן: מהאונייה היישר אל נמל חיפה.

בתוך התנועה הזו, האח אפרים נשאר מאחור. לפי הסיפורים המעטים שפנינה כן סיפרה, בעודו נער צעיר עבד במפעל, קיבל מכה בראשו ומת. לא הייתה דרמה מילולית סביב המוות הזה. הוא הוזכר כעובדה, כמעט כהערת שוליים, אך כזו שמשנה את כל הטקסט הרגשי והנפשי.

הלשון שמעדנת את הבלתי נסבל

במילים ספורות, כמעט יומיומיות, פנינה מספרת על אביה: "הוא פשוט נשרף בתנור האפייה". היא איננה אומרת שנשרף במשרפות המוות, אינה נוקבת בשם המפורש של התעשייה הרצחנית, כאילו השפה עצמה נדרשת כאן לרחמים.

זהו ניסוח שמבקש לרכך את הזוועה באמצעות דימוי ביתי כמעט, תנור של לחם ולא של בני אדם, בחירה לשונית שמגלה, לא הכחשה, אלא ניסיון נואש להחזיק זיכרון בלי להישרף איתו.

בין ההיסטוריה הגדולה לבין הנוף הפנימי של ילדות שנקטעה, מתקיים המרווח הדק שבו אדם משנה מילה, כדי לשרוד רגשית. זהו אזור הדמדומים של הזיכרון, שבו האימה ידועה עד הסוף, אך מסופרת בלחש, מתוך צורך עמוק להשאיר מקום לנשימה.

ההחלטה השקטה אך הגורלית – מנחמיה

מן הרציף האפור של נמל חיפה, כשעוד ניחוח הים דבק בבגדיהן, הופנו פנינה ואמה אסתר, כמעט בלי שהות אל בית גוברין.

הארץ הייתה אז צעירה וקשה, מלאה הבטחות אך דלה בנחמות. בית גוברין קיבלה אותן בשדות פתוחים וברוח חשופה, אך התנאים במקום לא התאימו לנערה שזה עתה ניתקה משורשיה ברומניה. משהו בגוף בנפש ובסביבת הווייתה של פנינה, סירב להיקלט באותו מרחב ראשוני, גולמי מדי, זר מדי.

מתוך צורך ולא מתוך בחירה, המשיכו השתיים למעוז חיים. גם שם, בין ניסיון לבנות שגרה לבין ימי עבודה ארוכים ושתיקות של מהגרים, פנינה נותרה כמי שצועדת חצי צעד מאחור. היא למדה את השפה, את הקולות, את חוקי המקום, אך הלב נשאר דרוך, כאילו חיפש סימן שעדיין לא הגיע.

בסופו של דבר התקבלה ההחלטה השקטה אך הגורלית. פנינה עברה להתגורר אצל בת משפחה במנחמיה. המקום הקטן שעל שפת הירדן לא הבטיח ניסים, אך סיפק דבר נדיר יותר, תחושת שייכות. שם, בין אנשים שהביטו בה לא כבעולה חדשה, אלא כקרובת משפחה, מצאה פנינה את מקומה. לא באחת, לא ברעש, אלא בהדרגה, כמו אדמה שמתרככת תחת צעדים חוזרים.

מחוברת להווה

מי שמנסה לצייר את פנינה כדמות שקועה בזיכרונות, כמי שמנהלת את חייה לאור העבר בלבד, מחמיץ את העיקר. פנינה נטועה בהווה ולעיתים נדמה כי היא חיה בו בעוצמה שמעטים סביבה מצליחים לשמר. בביתה, מסך הטלוויזיה דולק כמעט תמיד, לא כהרגל סתמי אלא כחלון פתוח אל העולם. מהדורות החדשות אינן עבורה ליווי אקראי לשגרת היום, אלא שיחה מתמשכת עם המציאות, דיאלוג שמצריך קשב, עמדה וזיכרון חד.

היא עוקבת אחר המתרחש בדיוק של מי שמבינה שכוחן של מילים, הצהרות והחלטות אינו מסתכם בכותרת. פנינה יודעת מי אמר מה, למי ובאיזה הקשר.

היא יודעת לזהות את מה שנאמר בין השורות ואת מה שמוסתר דווקא ברגעים שבהם נדמה שהכול נאמר בגלוי. הידע הזה אינו תצוגת בקיאות בלבד. הוא משמש לה מצפן, דרך להבין את סדרי העולם ואת מקומה בתוכם. במובן הזה, היא אלופת אקטואליה לא פחות משהיא צופה, פרשנית בלתי רשמית של ההווה.

העולם, בעיניה, אינו תחום בקירות הבית או בגבולות המושב. הוא חודר פנימה דרך המסך, דרך השפה המדוברת, דרך העמידה הערנית מול מה שמתרחש כאן ועכשיו. פנינה לא מרשה לעצמה להתנתק, אולי משום שהיא יודעת עד כמה ניתוק כזה עלול להיות מסוכן ועד כמה ההווה הוא חבל ההצלה היחיד שניתן לאחוז בו.

ייתכן שזו דרכה שלה לא לספר את מה שהיה. לא באמצעות שתיקה, אלא באמצעות אחיזה עיקשת ברגע הנוכחי. במקום לשוב, שוב ושוב, אל זיכרונות, היא בוחרת להישאר דרוכה אל המציאות החיה, המשתנה, זו שעדיין ניתנת להבנה, לפרשנות ואולי אפילו גם להשפעה. כך, מתוך נוכחות מתמדת בהווה, נרקמת זהותה, לא כסיפור שכבר סופר, אלא כעלילה שממשיכה להיכתב.

בית ראשון, גג משותף ועבודה כדרך חיים

פנינה נקלטה בעבודת השדות של מנחמיה, כמעט בלי טקסים. הימים נמדדו בקצב השמש ובשורות הארוכות של הצמחים והעבודה בשדה העגבניות, דרשה גוף נוכח וידיים מיומנות, יותר מאשר מחשבות מיותרות. היא עבדה בריכוז, כפופה אל האדמה, קוטפת, ממיינת, מניחה בארגזים, בתוך שגרה שחזרה על עצמה אך מעולם לא הייתה זהה לחלוטין.

באחד הימים, בשעה שהקטיף היה בעיצומו, צדו עיניה בתוך הנוף המוכר, בין שורות העגבניות עלם חמודות. היה זה זלמן משקטו, מי שעלה ארצה כבר בשנת 1948 ונשא עימו ביטחון, שקט של מי שכבר יודע את הארץ ואת חוקיה. פנינה הבחינה בו ו…המבט חזר אליה, כאילו השדה עצמו סימן אותו.

באותם ימים הייתה לצידו של זלמן ידידה, חברה ליציאות ולשיחות, אך נוכחותו לא שינתה את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. פנינה, שלא נטתה להתרגש בקלות, בחרה בדרך אחרת, לבחון את הרגע. היא זרקה לעברו כמה עגבניות, מחווה שנעה בין שובבות לאתגר, בין צחוק לבין בדיקה זהירה של גבולות. העגבניות נחתו קרוב מספיק כדי להעביר מסר, רחוק מספיק כדי להשאיר מקום לתגובה.

מכאן החל להירקם הקשר. תחילה היו אלה מבטים, חילופי מילים בשדה, מפגשים אקראיים שנראו מקריים, אך חזרו על עצמם לעיתים תכופות מדי, מכדי להיות כאלה. השדה, שהיה עד אז זירת עבודה בלבד, הפך למרחב של אפשרות. לאחר שהכירו בין שורות העגבניות, הקשר עלה שלב כמעט מעצמו. הם הפכו לזוג ובהדרגה הבינו ששניהם מביטים אל אותו עתיד, כזה שמבקש יותר מרגעים גנובים בין קטיף לקטיף. כך, מתוך אדמת מנחמיה והחום הכבד של הקיץ, נולד סיפור שהיה עתיד להיות גדול בהרבה מן השדה שבו החל.

בשנות נישואיהם הראשונות, הבית הראשון של פנינה וזלמן, לא היה שלהם בלבד. יצחק, אביו של זלמן, גר איתם. שניים ושלושה דורות תחת קורת גג אחת הייתה מציאות ישראלית מוקדמת, שבה משפחה איננה מושג מופשט, אלא סידור יומיומי של חדרים, ארוחות ושגרה.

פנינה עבדה תמיד. לא כעמדה אידאולוגית ולא כסיסמה, אלא כעובדה פשוטה של קיום. עבודה לא הייתה אצלה פרק זמן תחום, אלא רצף: בוקר, צוהריים, ערב. לא "עבדתי", אלא "אני עובדת".

במשפחה סופרו סיפורים, כמעט מיתולוגיים, על כך שכאשר לזלמן היה פנצ'ר בגלגל המשאית, הוא היה קורא לאשתו והיא הייתה מגיעה כדי לעזור להחליף את הגלגל. לא כמעשה גבורה ולא כהקרבה יוצאת דופן, אלא כהמשך ישיר של היום. כמו שמבשלים, כמו שמנקים, כמו שחיים.

מושבניק עם הגה ביד – זיכרון שנשאר באדמה ובזמן

זלמן היה מושבניק תמיד. אחד מאותם אנשים שנולדו עם ריח האדמה בגוף ועם זרעים בידיים. כל בוקר הוא קם מוקדם, נעל את מגפיו והלך לשדות. שם כל חורשה, כל שתיל וכל קרקע לחה, סיפרו לו סיפור. החקלאות הייתה אהבתו הגדולה, האהבה היחידה שתמיד נשארה נאמנה.

אך כפי שקורה לעיתים קרובות במושבים מסויימים, האדמה לא תמיד משלמת את החשבונות והאהבה הגדולה אינה תמיד מזינה את המשפחה.

כך זלמן מצא את דרכו: תחילה צי של משאיות להעברת תוצרת חקלאית ואחר כך תפקיד בלתי נשכח, נהג "האוטובוס הצהוב" של המושב. כל בוקר, לפני שהשמש חיממה את השדות, ילדי מנחמיה התיישבו במקומותיהם והאוטובוס החל לנוע ברחובות הצרים ואדמת השדות אשר מסביב, כאילו כולם היו חלק מהנוף עצמו.

זלמן לא רק הביא והחזיר את הילדים מבתי הספר: הוא ליווה אותם בטיולים השנתיים, סיפר בדיחות שקטות ויצר נוכחות בטוחה, כמעט משפחתית. עד היום, כשילדי מנחמיה מספרים על ילדותם, זיכרון האוטובוס הצהוב וצלילי המנוע, קשורים ישירות אל זלמן, לאדם שהפך לנקודת ציון בזיכרון הקולקטיבי של המושב.

בתוך השגרה הזו, הלב של זלמן נשאר קשור לאדמה ולכל פינה שהכירה את ריח הגשם על האדמה, או את רחשי הזרעים שנבטו. ההגה היה בידיים אך הזרעים בליבו. אהבתו לחקלאות ולמושב הייתה עזה, עד סוף ימיו.

ואז באה מחלת הפרקינסון ושינתה את הכול. הסוף, כפי שמנסחים בעדינות במושבים, לא היה נחמד. זלמן שנראה תמיד מאחורי ההגה, בזיכרונם של ילדי מנחמיה, כבר לא היה שם ואיתו נשבר חלק מהחוט המחבר בין העבר לנוכח, בין האדמה לבין ההגה, בין הזיכרון לבין המציאות.

בבית משפ' משקטו – חזרה בתשובה בלי כפייה

לאחר פטירת אביו משה, זלמן חזר בתשובה. לא היה זה מהפך רועש או הצהרתי, אלא תזוזה פנימית, שקטה ועמוקה. את דרכו ניסח במשפט פשוט אחד: "חיה ותן לחיות".

הוא אימץ את תורתו של הרבי מליובאוויטש ואף הקפיד לתלות את תמונותיו ברחבי הבית. תמונות הנמצאות באותו המקום בו תלה אותן. הייתה זו תזכורת מתמדת מחד והבעת כבוד לדמות מאידך.

דרכו המחשבתית של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, התאפיינה בשילוב נדיר בין עומק מטפיזי קבלי-חסידי, לבין רציונליות חדה ואחריות מעשית. הוא ראה את העולם כזירה שיש לתקנה ולא לברוח ממנה, האמין שכל יהודי באשר הינו, בלי קשר לרמת אמונתו או זהותו, נושא שליחות אלוקית ייחודית ולכן דרש להפוך רעיונות נשגבים, לפעולה קונקרטית, כאן ועכשיו.

בין אדם לחברו, ראה הרבי מליובאוויטש כל אדם כבעל ערך אלוקי מוחלט ואף קבע שהאהבה, האחריות והכבוד לזולת, אינם רגש בלבד אלא שליחות מעשית: לפעול לטובת האחר, לקרב בלי לשפוט, להעצים ולא לבטל, כל זאת מתוך אמונה שכל מפגש אנושי עשוי להיות תיקון.

לכן זלמן לא נסע בשבת, אך לאחרים אפשר לנסוע כרצונם. הוא היה שב מבית הכנסת ובאותה שעה כבר הייתה פנינה עומדת על המחבת, מכינה חביתות חמות וטריות אשר הוא היה אוכלן. זלמן לא הקפיד יתר על המידה; אם למשל כאשר חפץ בקוביית שוקולד חלבית לאחר ארוחה בשרית, הוא אכל. ההלכה, אצלו, לא ביטלה את האדם.

זיכרון הזמן: שעוני הקיר של זלמן בבית משפ' משקטו

בנסיעותיו הארוכות נתקעו עיניו של זלמן משקטו, בשעון קיר יוצא דופן והוא רכש אותו, כאילו הרגע הזה היה מספיק כדי לקשור את ליבו למנגנון הקטן שמסמן את הזמן.

לאט לאט נולדה תשוקה שקטה אך עמוקה: צעד אחר צעד, שעוני קיר החלו למלא את קירות מעונו. כל שעון היה שונה, כל מנגנון סיפור, כל עיצוב הינו חלון לעבר אחר. בין גלגלי השיניים והחוגות, הוא מצא מקום שבו סבלנותו, עין הבוחנת שלו ואהבתו לפרטים, קיבלו ביטוי מוחשי. זלמן היה אדם שמעריך סדר, דיוק ויופי, שאינו מסתפק רק במראה החיצוני של חפץ, אלא הפריט מהווה עבורו חלון לעולם, לחיים שהיו ולזמן שחולף.

אוסף השעונים תלוי כיום בביתה של אלמנתו פנינה, שעונים למכביר. בתחילה כולם דפקו בקצב מדויק, מלמדים את הזמן, אך עתה הם דוממים, כמעט כמו נוכחות של דמויות שהשתתקו. הם שומרים על השקט שבו האדם שיצר את האוסף יכול היה למצוא סדר במרקם החיים, ועל הזיכרון של רגעים קטנים שנחווים דרך חפצים.

השעונים האלה, מלאי נוכחות למרות שתנועתם נקטעה, הם עדות לא רק לתשוקה אלא לאישיותו של אדם שמוצא ערך בקפידה, בסבלנות ובהכרה, כי כל חפץ, גם אם דומם, הוא חלק ממנגנון הזמן של חייו. האוסף הופך למסע אל עולמו הפנימי של זלמן, אל האהבה לפרטים הקטנים, אל ההיסטוריה שהוא אוחז בה ולתחושת המשמעות שהוא מעניק לחפצים ששומרים את הזמן לעצמם.

חמשת האצבעות של הבית: זלמן, החמסות והחיפוש אחר משמעות

ילדותו של זלמן ברומניה, בשנות ה-30, הייתה עטופה באור של חצרות כפריות אך גם באפלה שאיימה להיכנס לכל פינה. מאורעות מלחמת העולם השנייה פרצו לתוך חייו בגיל צעיר, כשכל אבני הרחובות והבתים נשאו רסיסי פחד וחוסר ודאות.

ב-1948, עם עלייתו לארץ ישראל, מצא את עצמו במושב מנחמיה שבעמק הירדן, מקום שבו השדות הרחבים והנוף הירוק, אפשרו לו להניח את העבר בצד ולבנות חיים חדשים. אך גם כאן, במקום החדש, הרגש והזיכרון התעקשו להישאר והחיפוש אחר משמעות הפך לחלק בלתי נפרד מהיום-יום.

כחלק מהחזרה בתשובה שעטפה את חייו ובמקביל להרהורים על מהות החיים, החל זלמן לאסוף חמסות, קמעות בצורת כף יד עם חמש אצבעות פרושות, אשר מיועדות להגן מפני עין הרע.

החמסה, נפוצה במזרח התיכון ובצפון אפריקה והינה תלויה לרוב מעל פתחי בתים, אך עבור זלמן היא הייתה הרבה יותר מסמל מגן. לגביו היא הייתה מעין מראה של הקיום הפנימי, של חיבור בין מיסטיקה למסורת, בין עבר להווה, בין זיכרונות ילדות לבין חיים חדשים בארץ.

עיצובי החמסות אשר בבית משפ' משקטו, מגוונים. חלקן סימטריות, כשהאגודל והזרת זהים, בעוד אחרות כיראליות. בדומה לעולם המוסלמי, שם החמסה מזכירה את כף ידה של פאטמה, בתו של מוחמד הרי שביהדות, החמש אצבעות מסמלות את חמשת חומשי התורה.

בביתו של זלמן ז"ל, כל חמסה מספרת סיפור אחר. לעיתים משולבים בה סמלים נוספים נגד עין הרע, כמו עין, דג או המילה ח"י ולעיתים דקורציות תרבותיות וצבעוניות כשצבע תכלת, סמל המגן, חוזר שוב ושוב, כאם שקטה המגנה על חלל הבית.

ל"טיול בין החמסות" הללו יש תחושה של מסע פנימי. כל אצבע מונחת בזהירות בין זיכרון ילדות בסביבה הכפרית והצללים של אירופה המזרחית, לבין דתיות מודעת והרהורים על החיים בארץ החדשה.

הבית כולו מתגלה כמרחב שבו ההיסטוריה האישית והתרבותית משתלבים, כאילו כל חמסה היא סימן עצום של הגנה, אמונה וחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות.

יופי, קנאה, ונאמנות

פנינה הייתה דמות יפה, בעלת נוכחות מיטבית. יופי מן הסוג שאינו מבקש אישור, אך מקבל תשומת לב. יופייה, בצירוף חריצותה וחוזקה השקט, גרפו מחזרים, גם שנים לאחר שנישאה. אפילו אדם מכובד מן היישוב חיזר אחריה, בעקביות מאופקת, כזו שלא ניתן להתעלם ממנה אך גם לא לנקוב בשמה…

זלמן קינא לה כל…. שנות נישואיהם. אך לא הייתה זו קנאה הרסנית. היא התקיימה לצד נאמנות עמוקה, כמעט טקסית. הם ישנו יחד באותה מיטה, כמעט עד יומו האחרון.

תמיד ישבו זה ליד זה, תמיד אחזו ידיים. לא כהצהרה, אלא כהרגל. בתוך חיים ארוכים של עבודה, מחלה, שינוי ואובדן, המחווה הקטנה הזו נשארה קבועה.

אולי משום כך, זהו הסיפור החזק מכולם: סיפור שנאמר בלי להיאמר ונמשך עד הסוף.

פנינה של דגניה – מזון, חינוך וזיכרון: מפגש שמחבר זמנים

לעומת זלמן אשר מצא פרנסה נוספת עם "האוטובוס הצהוב", הרי שפנינה השתלבה במערך תחזוקת בית הילדים אשר בבית החינוך המשותף בדגניה.

בצהרי יום רגיל במסעדה אשר בעמק הירדן, עיניו של ניר, נעצרו על דמות מוכרת. תחושת ההיכרות הזו הייתה עמוקה יותר מאשר פנים מוכרות בלבד והיא עוררה בו דחף זהיר: לפנות? לשאול? או אולי לא להפריע לזמן שעבר.

אחרי רגעים של היסוס, הוא ניגש ושאל: "סליחה… האם זו פנינה?" התשובה הקצרה, הייתה חדה וברורה: כן! והיא זו אשר אפשרה לו לקום.

הוא ניגש, מבטו מתנדנד בין המבוכה לרגש ואמר: "היום אני בן ארבעים וחמש, אבל כשהייתי ילד, את האכלת אותי."

באותן השנים, כאשר ניר היה אחד מני רבים אשר היו סביבה, פנינה הייתה חלק מבית החינוך המשותף בדגניה, מוסד שנוסד בין השנים 1927-1928, בצריף קטן בדגניה א’ והמשיך כבית ספר משותף לילדי דגניה ולקבוצת כנרת. שמו הראשון, "בית החינוך המשותף בעמק הירדן", ביטא חזון רחב: מקום שבו כל ילדי האזור ילמדו יחד, יחוו שיתוף ואחריות ויהיו מוכשרים להפוך את השממה הלוהטת, לארץ פורייה ומבורכת. בשנת 1930 הונחה אבן הפינה לבניין הראשון ובדבריהם כתבו המייסדים: "יהי רצון כי הבית הזה יחנך את ילדינו לדעת ולתבונה, לאהבת השיתוף והנאמנות. יכשירם להפוך שממת ארץ לוהטת זו לארץ שופעת יבול וברכה".

במסעדה, לאחר ההתרגשות הרבה של שניהם בעת בה הסכימו להצטלם יחדיו, קליק המצלמה הקפיא שני זמנים: ילדות בעמק הירדן מחד ומאידך הבגרות שבאה אחריה.

תמונה המכילה בחובה מסירות שקטה ותזכורת לכך שהמעשים היומיומיים כמו מזון, חינוך ותשומת לב, יכולים לשרוד לאורך דורות, לחבר זיכרון אישי להיסטוריה קולקטיבית.

תשעים שנות דיוק – מורשת נשית חיה

בתשעים שנות חייה, פנינה חצתה את סיפורה של המדינה כמעט מראשיתה. היא ראתה מחסור ושפע, אידיאולוגיה ועייפות, בנייה והסתגלות. אך מעל הכול היא שמרה על דיוק מוסרי. לא דרמטי, לא מטיף. כזה שנבחן ביומיום: באופן שבו מדברים, עובדים, מקשיבים.

פנינה אינה תובעת מרכז במה. נוכחותה מורגשת דווקא בהיעדרה מרעש. היא מן הדמויות המחזיקות את המארג מבלי להכריז על כך. בגיל תשעים, פנינה משקטו אינה רק אישה עם עבר מרשים, אלא היא הווה מתמשך ולכן אינה רק חוגגת "רק" יום הולדת אלא היא חוגגת חיים של משמעות.

חיים שנרקמו מעבודה קשה, מערכים, ממשפחה ומנתינה מתמשכת. היא מורשת חיה, כזו שאינה כתובה רק בספרים, אלא חיה ופועמת באנשים שסביבה.

ללא כל עוררין, מנחמיה יכולה להתגאות באחת מבנותיה, וחיפה, בנצר שצמח ממנה.

ופנינה? היא ממשיכה להיות היא עצמה: עץ עתיק, איתן ומאיר, המוכיח כי שורשים עמוקים מצמיחים עתיד רחב.