תערוכה בחיפה: "האביב הבא יהייה שלי" – האומנים ששרדו את תופת השואה והפכו אותה ליצירה

תערוכה חדשה בחיפה מפגישה את המבקר עם יצירותיהם של אמנים ששרדו את תופת תקופת השואה, אך מבקשת לספר סיפור אחר: כיצד הופכים זיכרון, אובדן וטראומה לכוח יוצר.

התערוכה שמתחילה במקום שבו רוב הסיפורים נגמרים

יש תערוכות שמבקשות מן המבקר להביט ביצירה. ויש תערוכות שמבקשות ממנו להביט בעצמו. התערוכה החדשה, שנפתחה בערבו של יום חמישי, 18.6.26, בחלל שברחוב הנמל 67 בחיפה, בנוכחות קהל נכבד ובהשתתפותו של יונה יהב ורעייתו, שייכת לסוג השני, הנדיר יותר.

היא מתחילה במקום שבו רוב הסיפורים נגמרים.

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו לישראל אנשים שנשאו בתוכם יבשת שלמה של זיכרונות. חלקם איבדו הורים, אחים וקהילות שלמות. חלקם יצאו מגטאות וממחנות השמדה. אחרים שרדו נדודים, מחבואים ורעב. הם הגיעו לכאן לא כגיבורים מן האגדות, אלא כבני אדם מותשים שנדרשו להמציא מחדש את חייהם.

כמה מהם בחרו לעשות זאת באמצעות אמנות.

לא תיעוד של החורבן, אלא של החיים שאחריו

התערוכה "האביב הבא יהיה שלי", המוצגת בתמיכת עיריית חיפה והרשות לקליטת העלייה, אינה מספרת את סיפור השואה בדרך המוכרת של מסמכים, תצלומים ועדויות. היא עוסקת בשאלה אחרת: מה קורה לאחר מכן.

כיצד אדם שבילה את שנות נעוריו בצל המוות מצליח לשוב ולצייר פרחים. כיצד מי שראה את העולם מתפרק ממשיך להאמין ביופי. כיצד אדם שנדמה היה כי נותר ללא עתיד, מוצא בתוכו את הכוח לחלום שוב. במובן מסוים, זוהי תערוכה על ניצחון שקט. לא ניצחון צבאי, לא ניצחון פוליטי, אלא ניצחון כמעט בלתי נתפס של הנפש.

הניצחון שאינו מופיע בספרי ההיסטוריה

האוצר לב פייגר והמעצבת האמנותית יוליה ורשבסקיה בנו חלל שבו העבודות אינן רק מוצגים על קירות. הן נראות כתחנות במסע אנושי ארוך.

המבקר נע בין זיכרון לאור, בין אובדן להתחדשות, וחווה שוב ושוב את הפלא שביכולת האנושית להמשיך. אין כאן ניסיון לטשטש את העבר. להפך. הזיכרון נוכח בכל מקום. אך הוא אינו המילה האחרונה.

שכן, המילה האחרונה שייכת לחיים.

האיש שחיפש את הסיפורים שמאחורי הציורים

גם סיפורו של אוצר התערוכה, לב פייגר, יכול היה להופיע באחד החדרים שבחלל התצוגה. הוא גדל במוסקבה של ברית המועצות, עיר של מוזיאונים, תיאטראות וספריות, אך גם של מחסור. הוא אוהב לספר שבבית רוסי טיפוסי אולי חסרו לעיתים דברים בסיסיים, אך ספרים כמעט תמיד נמצאו. לא משום שהיו קישוט לסלון, אלא משום שנתפסו כחלק מן החיים עצמם.

באותם ימים, הוא נזכר, כסף לבדו לא הספיק כדי לרכוש ספר מבוקש. לעיתים נדרשו הקוראים לאסוף קילוגרמים של עיתונים ישנים, למסור אותם למיחזור, לעמוד בתורים ארוכים ולקוות שכאשר יגיע תורם יישאר עדיין עותק על המדף. ספר חדש לא היה רק רכישה. הוא היה הישג.

האהבה הזאת לתרבות ליוותה אותו גם לאחר שעלה לישראל בגיל שבע עשרה. אחר כך הגיעו השירות הצבאי, הלימודים בטכניון, העבודה בעולם ההייטק והחיים המעשיים של מדינה צעירה ותובענית.

אלא שבמשך השנים הלכה והתפתחה אצלו סקרנות מסוג אחר, לא רק כלפי הציורים עצמם, אלא כלפי האנשים שיצרו אותם.

לדבריו, במשך זמן רב חשב, כמו רבים בישראל, שאמנות גדולה היא דבר שמתרחש בפריז, בפירנצה או בלונדון. רק מאוחר יותר החל לגלות את העושר, המורכבות והעומק של האמנות הישראלית, ובמיוחד של יוצרים שנשאו על גופם ונפשם את צלקות המאה העשרים.

ואז הגיע ה- 7 באוקטובר.

עבור פייגר, כמו עבור ישראלים רבים, המאורעות הללו הפכו את העיסוק בזיכרון, בזהות ובתקומה ממשאלה אינטלקטואלית למציאות חיה. מתוך התחושות הללו, ומתוך אוסף קטן של יצירות אמנים שורדי שואה שהחל לאסוף, נולד הרעיון לתערוכה.

הוא מדבר על האמנות כמעט כפי שאחרים מדברים על מסמכים היסטוריים. בעיניו, הציורים הללו אינם רק אובייקטים אסתטיים. הם עדויות. ומול עדויות, הוא מאמין, קשה יותר להסיט את המבט.

בין קוד לצבע: מסעו של לב פייגר, אוצר התערוכה, אל עולם האמנות

לב פייגר לא הגיע אל עולם האמנות מן המסלול המקובל. הכשרתו ועיסוקו כמתכנת הובילו אותו תחילה אל היגיון, מבנים ומערכות, אך מפגש מקרי עם ציורים הפך בהדרגה למסע אישי אחר לחלוטין.

מה שהחל ברכישת עבודות ראשונות התפתח לחיפוש מתמשך אחר הסיפורים האנושיים שמאחורי היצירות: חייהם של אמנים שנאלצו להתמודד עם אובדן, טראומה ותהפוכות גורל, והאופן שבו חוויות אלו עיצבו את שפתם האמנותית. מתוך קריאה, מחקר ואיסוף נרקם אוסף שאינו מבקש רק להציג יצירות, אלא גם לחשוף את העדויות האנושיות הטמונות בהן.

עבור פייגר, האמנות היא גשר בין אנשים ותרבויות, וכל תערוכה היא הזדמנות לספר סיפור של עמידה, תקווה והתחדשות.

חזונו הוא להביא סיפורים אלו לקהלים ברחבי העולם, ובמיוחד למקומות שבהם הדימוי של ישראל מורכב או טעון, מתוך אמונה כי כוחה של האמנות לחצות גבולות וליצור שיח אנושי עמוק. את פעילותו הוא רואה לא רק כתחביב או כשליחות תרבותית, אלא כביטוי לייעוד אישי שהלך והתגבש לאורך השנים.

טטיאנה ג'ון – מן הילדה שעלתה בצל טילים אל שומרת שערי העלייה של חיפה

בין ציורי התערוכה "האביב הבא יהיה שלי", שבה שורדי שואה עולים חדשים פורשים על בד את זיכרונות הילדות, הנופים שאבדו והתקווה שלא כבתה, מהדהד גם סיפורה של טטיאנה ג'ון, שמונתה ליו"ר הרשות לקליטת עלייה בעיריית חיפה, ואשר הייתה שותפה לתמיכה בקידום התערוכה ולסיוע במימושה, מתוך מחויבות עמוקה להנצחת סיפוריהם של שורדי השואה ולהעצמת קולם במרחב הציבורי.

ג'ון, שעלתה לישראל בשנת 1990 כנערה בת 13 היישר לחיפה, זוכרת היטב את תחושת הזרות והתקווה שהתערבבו זו בזו בימי העלייה הגדולה מחבר המדינות. משפחתה הגיעה לעיר בזכות קרוב משפחה רחוק שהתגורר בה, שכרה דירה צנועה, וכמעט מיד לאחר מכן מצאה את עצמה בלב סערת מלחמת המפרץ.

היא למדה באולפן ובבית הספר הניסיוני הפתוח, בעוד אמה, מורה וקלינאית תקשורת בברית המועצות, התקשתה למצוא את מקומה המקצועי בישראל למרות שכל תעודותיה הוכרו. לבסוף פתחה האם מסעדה קטנה, שממנה התפרנסה המשפחה והחלה לבנות מחדש את חייה.

אולי משום כך מביטה ג'ון בעולים של היום בעין רגישה במיוחד. היא רואה את ההבדל בין ימי הקליטה הקשים של תחילת שנות התשעים לבין המציאות הנוכחית, שבה נפרשות בפני העולים אפשרויות רבות יותר: "אולפן עציון" לצעירים אקדמאים, אולפנים נוספים ברחבי העיר ובית העולה ברחוב י"ל פרץ, שבו פועלות שש כיתות לימוד.

גם כיום בתפקידה הנוכחי  היא מוקירה תודה לראש העיר יונה יהב על האמון ומדגישה כי בתקופה של מלחמה ומציאות ביטחונית מורכבת, האחריות כלפי עשרות אלפי העולים החיים בחיפה גדולה מאי פעם. לדבריה, הרשות לקליטת עלייה אינה רק גוף מנהלי אלא בית המסייע בהתמודדות עם מצבי חירום, בתעסוקה, בהנגשת מידע ובבניית תחושת שייכות.

החזון שהיא מציבה לחיפה נולד מתוך מסע חייה שלה: להשיב לעיר את מעמדה כבירת העלייה, התרבות, הספורט וההייטק של ישראל.

כאשר היא פוסעת בין יצירותיהם של שורדי השואה בתערוכה, נדמה שהיא מזהה היטב את החוט הסמוי המחבר בין כל הסיפורים הללו, את אותו רגע שבו אדם עוזב עולם מוכר, נושא עמו זיכרונות, שפה ונוף ילדות, ומבקש להאמין שגם אחרי מלחמות, עקירה ואובדן, האביב הבא אכן יהיה שלו.

מי שניסו למחוק את האמנות, ומצאו אותה קמה מחדש

כך למשל מופיע איזידור אשהיים, שאמנותו באירופה הוכרזה בידי הנאצים כ"אמנות מנוונת". חלק ניכר מיצירתו אבד ונמחק, כאילו ביקשו לא רק לחסל את האדם אלא גם את דמיונו.

ובכל זאת, רישום ששרד מן ההרס נותר כעדות עיקשת לכך שלא כל דבר ניתן להשמדה. בתוך דף נייר אחד מתקיים הניצחון של הזיכרון על המחיקה.

הנער מאושוויץ שחיפש אור

במקום אחר פוגשים את יהודה בקון. כנער באושוויץ רשם את מה שעיניו ראו בבירקנאו, רישומים שהפכו לימים לראיות במשפט אייכמן. אפשר היה לצפות שאדם כזה יישאר כלוא לעד בתוך הזוועה.

אך ציוריו המאוחרים מבקשים דווקא חסד, רוחניות ואור. כאילו ביקש להוכיח שהנפש האנושית גדולה מן האפלה שניסתה לבלוע אותה.

מעטים האמנים שידעו להפוך עדות על מוות להצהרת אמונה בחיים.

מרד באמצעות צבע

חדי קון, שאיבדה את משפחתה באושוויץ, בחרה במסלול שונה אך דומה במהותו. במקום להעניק למלחמה מקום של כבוד ביצירתה, היא סילקה אותה. הבדים שלה מתפרצים בצבעוניות כמעט חגיגית. זוהי בחירה אמנותית שיש בה ממד של מרד.

לא לתת לרוצחים את הזכות לקבוע את צבעי החיים.

לאחות את השברים

אצל מלבינה קפלן הטראומה אינה נעלמת אלא מתפרקת ומורכבת מחדש. הקולאז'ים והעבודות המופשטות שלה נדמים לעיתים כניסיון לאחות שברים שאינם יכולים באמת להתאחות. ובכל זאת, מתוך הקרעים נוצר סדר חדש.

יש בעבודות הללו הכרה בכך שהעבר לעולם אינו נעלם, אך גם אמונה בכך שאפשר לבנות מתוכו משמעות.

גלריה של גורלות, גלריה של תקווה

סיפור דומה עולה גם מעבודותיהם של יעקב ווסובר, משה הופמן, חיים סביצקי, זיטה וייס, יעקב רוזנבוים, שמעון קפלן, יצחק טרקאי, אוזיאש הופשטטר, בלנקה טאובר ואמנים נוספים המוצגים בתערוכה.

כל אחד מהם נושא ביוגרפיה אחרת. כל אחד מהם נושא זיכרונות אחרים. אך כולם שותפים לאותה פעולה אנושית יסודית: הפיכת הכאב לחומר יצירה.

הם הגיעו לישראל כשעל כתפיהם מטען שכמעט בלתי אפשרי לשאת, ובכל זאת הצליחו להפוך אותו לציור, לפסל, לצבע ולאור.

להסיר את השריון

אולי משום כך, הנושא העמוק ביותר של התערוכה אינו השואה עצמה אלא הפגיעוּת.

בעולם המודרני, המקדש יעילות, שליטה והסתרת חולשות, העבודות הללו מציעות דבר מה כמעט חתרני. הן מזכירות שכוח אמיתי אינו נובע מן השריון שאנו עוטים על עצמנו, אלא מן היכולת להסיר אותו.

בין הציורים, הרישומים והפסלים מתגנבת תחושה שהאמנים הללו אינם מדברים רק על עברם. הם מדברים גם עלינו.

על האופנים שבהם כולנו נושאים בתוכנו זיכרונות, אכזבות ופצעים. על האפשרות להתחיל מחדש גם כאשר נדמה שאין עוד מאין להתחיל.

הזכות לעתיד

שם התערוכה נשמע תחילה כהצהרה פשוטה: "האביב הבא יהיה יהייה שלי". אך ככל שמעמיקים בעבודות, מתברר שזהו משפט טעון בהרבה יותר.

הוא אינו הבטחה לעתיד מושלם. הוא אינו הבטחה לאושר. הוא הכרזה על עצם הזכות לעתיד.
לאחר כל מה שנלקח מהם, האמנים הללו בחרו להאמין שעוד יגיע אביב. והבחירה הזאת, להאמין באביב גם לאחר שנדמה כי כל העונות חדלו להתקיים, היא אולי יצירת המופת הגדולה ביותר המוצגת בחיפה הקיץ.

וכפי שאוהב פייגר לצטט משפט רוסי ישן, שנשמע כמעט נאיבי עד שפוגשים את היצירות הללו פנים אל פנים: היופי יציל את העולם.

לרגע אחד, מול העבודות שבתערוכה הזאת, נדמה שאולי הוא צודק.