(חי פה) – התאבדות היא תופעה מורכבת ורב ממדית, שאינה נובעת מסיבה אחת ברורה אלא משילוב גורמים רגשיים, ביולוגיים, חברתיים וסביבתיים. למרות שלא תמיד ניתן לחזות מראש מתי אדם עלול לבצע מעשה אובדני, המחקר הקליני מצביע על שורה ארוכה של גורמי סיכון, סימני אזהרה ונסיבות חיים שמגבירים את הסיכוי לאובדנות. היכרות איתם ועם הדרכים להתערב בזמן יכולה להציל חיים.
רק לפני יומיים מצא את מותו ילד בן 12 לאחר שקפץ מחלון ביתו, מוות שאיש לא העלה על הדעת, לא הוריו ולא סביבתו הקרובה. המשפחה דיווחה כי סבל מחרם מתמשך בבית הספר וילדים אחרים טענו כי ייתכן שהושפע גם ממשחק מסוכן בטיקטוק. אך בין אם הגורם היה החרם, משחק מקוון או שילוב של השניים התוצאה קשה ואחת, ילד צעיר, שבקושי הספיק לראות משהו מהחיים ושכל עתידו עוד לפניו, איננו.
מאחוריו נותרו הורים ומשפחה מרוסקת ושאלה קורעת לב, איך אפשר היה למנוע את הטרגדיה. מקרה זה מצטרף לשורה ארוכה מדי של התאבדויות בקרב ילדים ובני נוער סיפורים שמסתיימים באובדן בלתי נתפס, כזה שאיש לא התכונן אליו ושאיש אינו מצליח להשלים עמו.
מהם גורמי סיכון לאובדנות?
גורמי סיכון הם תנאים או מצבים שמעלים את הסבירות להתרחשות תופעה שלילית, ובמקרה של אובדנות הבנתם מאפשרת לזהות מצוקה בזמן אמת ולהגיב לפני שהמשבר הופך קטלני. אחד מגורמי הסיכון המרכזיים הוא דיכאון קליני, שהוא הפרעת נפש מתמשכת שמופיעה בכ־30% מהאוכלוסייה במהלך החיים. בניגוד לעצבות חולפת, דיכאון גורם לייאוש, אובדן תקווה ולעיתים למחשבות אובדניות, ופוגע בתפקוד היומיומי של האדם.
ניסיון אובדני קודם, הוא מנבא חזק במיוחד להתאבדות. מי שניסה בעבר לפגוע בעצמו, או חווה מחשבות אובדניות תכופות, מצוי בסיכון מוגבר וזקוק למעקב ותמיכה. בנוסף, מאפיינים אישיותיים כמו אימפולסיביות, קושי בוויסות רגשי, תחושת בדידות או פרפקציוניזם, יכולים להגביר את הסיכון, במיוחד כאשר הם מצטלבים עם מצוקות חברתיות כמו חרם, דחייה חברתית או בריונות ברשתות החברתיות.
גם אירועי חיים קשים כמו אובדן אדם קרוב, גירושים או משברים כלכליים עשויים להוות טריגר למחשבות אובדניות, בעיקר כאשר קיימת פגיעה נפשית מוקדמת. טראומות, התעללות פיזית או מינית והיסטוריה משפחתית של התאבדות מגבירים אף הם את הסיכון. גורמים ביולוגיים, כולל תכונות גנטיות, שינויים הורמונליים ודלקתיים, בשילוב עם נגישות לאמצעים קטלניים, יוצרים מתכון מסוכן, במיוחד כאשר האדם במצוקה ואמביוולנטי לגבי רצונו לחיות.
התאבדות – סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער בישראל
התאבדות מהווה בישראל את סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער, נתון מדאיג שמעלה צורך בתשומת לב ציבורית ומודעות. לפי משרד הבריאות, כ־360 מתוך כל 100,000 בני נוער בגילאי 10–17 ניסו להתאבד, וכ־20% דיווחו על מחשבות אובדניות. בקרב בני נוער בגילאי 15–24, התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב בנים והשלישית בקרב בנות. שיעור ניסיונות ההתאבדות הגבוה ביותר נרשם בגילים 18–21, כאשר כ־45% מהנשים וכ־37% מהגברים שניסו להתאבד היו בגילי 10–24. חשוב לזכור כי רבים מניסיונות ההתאבדות אינם מדווחים, ולכן המספרים האמיתיים גבוהים משמעותית.
למה גיל ההתבגרות רגיש כל כך?
גיל ההתבגרות הוא תקופת שינוי מתגבר, המאופיינת בהתפתחות זהות, התמודדות עם לחץ חברתי, קשיים לימודיים והשוואה מתמדת לאחרים. מדובר בזמן שבו רגשות עזים ותגובות אימפולסיביות נפוצים במיוחד.
בגיל ההתבגרות קיימים מספר גורמי סיכון עיקריים שמגבירים את הסבירות למחשבות או להתנהגויות אובדניות. בין אלה ניתן למנות דיכאון, חרדה והפרעות נפשיות שונות, קשיי ויסות רגשי או הפרעת קשב, התמכרות לסמים ואלכוהול, אירועי חיים מלחיצים כמו בריונות, פרידה רומנטית או קונפליקטים במשפחה, דימוי עצמי נמוך ותחושת בדידות, השפעה חברתית, כולל "אפקט הדומינו" בעקבות התאבדות של חבר, פגיעה ברשתות החברתיות והיעדר תמיכה משפחתית.
בנוסף, תנודות במצב הרוח, שמאפיינות את גיל ההתבגרות, עלולות להסתיר מצוקה קשה ולכן חשוב להיות ערים לסימנים שמצריכים תשומת לב והערכה מוקדמת.
בני נוער חווים תנודות חדות במצב הרוח. דווקא משום כך קשה לעיתים לזהות מתי מדובר במשבר עמוק.
חשוב לשים לב:
במצבי משבר אצל בני נוער חשוב לשים לב לרגעי שפל חריפים ולשאול את עצמנו האם מופיע דיכאון משמעותי, האם יש דיבור על מוות או על רצון להיעלם, והאם תחושת ההקלה שמגיעה לפתע היא אמיתית או דווקא סימן לתכנון אובדני. גם כשהמצב נראה כאילו השתפר, חובה להמשיך לעקוב, לשוחח ולברר מה עובר על הנער או הנערה. לעיתים שאלה ישירה, גם אם היא לא נוחה, יכולה להציל חיים.
בניגוד למיתוס הרווח, שיחה ישירה על מחשבות אובדניות אינה מגבירה את הסיכון, אלא להפך. מחקרים מראים כי שאלות ישירות מפחיתות מצוקה, שוברות את תחושת הבדידות ומעודדות פתיחות. אפשר וצריך לשאול בצורה פשוטה ורגישה: "שמתי לב שאתה מסתגר. יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?" או "אני רואה שאת מאוד מוטרדת. עלו לך מחשבות שאולי עדיף לא להיות כאן?" ברוב המקרים, שאלה ברורה וישירה פותחת פתח לשיחה כנה ולעיתים גם מאפשרת לנער או לנערה לבקש את העזרה שהם כל כך צריכים.
מה עושים אם המתבגר מסרב לשתף?
אסור להתעלם מסימני מצוקה. חשוב להביע דאגה אמיתית, להדגיש שאתם שם כדי להקשיב ולתת תחושת ביטחון. אם הילד או הילדה מתקשים להיפתח דווקא מולכם, עודדו אותם לפנות למישהו אחר שהם סומכים עליו: מחנך, מדריך, קרוב משפחה או כל דמות משמעותית אחרת. העיקר שידברו; לעיתים שיחה אחת בזמן הנכון יכולה למנוע פעולה אימפולסיבית. במקרה שבו יש חשש ממשי לפגיעה עצמית, אין להשאיר את הילד לבד ויש להרחיק כל אמצעי מסוכן עד לקבלת עזרה מקצועית.
אובדנות היא לא גחמה, לא סימן לחולשה ולא תוצאה של אירוע בודד. היא שילוב מסוכן של מצוקה נפשית, נסיבות חיים, גורמים ביולוגיים ונגישות לאמצעים. היכולת לזהות בזמן את הסימנים ולקיים שיחה אמיצה וישירה עשויה להציל את מי שאנו אוהבים.
אם מישהו בסביבתכם מראה סימני מצוקה פנו לעזרה, דברו, התערבו. זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות.