חיפה – טעם של פעם • מנהגים מן העבר

חופש, קדימה חופש!

חופשה יכולה להיחשב כדבר קדוש. אבל אם נתייחס לעיתון "דבר" מחודש יולי 1950, הרי שמבחינתו רשאים חנווני המכולת בחיפה לצאת לחופשה ובתנאי שהציבור לא ייפגע מכך.

בספר: "חיפה- מילון עיר ההווה" שבהוצאת מוזיאון העיר חיפה, קיימת התייחסות לנושא, וזו לשונה: "התאחדות סוחרי המכולת בחיפה הגיבה על דברי הביקורת שפרסמנו על סגירת חנויות המכולת ממחצית יולי עד סוף אוגוסט בשעה 2 אחר-הצהריים, והיא מעירה כי בימים ה' ו-ו' פתוחות החנויות כל היום כרגיל, וכי גם בימים שבהם סגורות החנויות אחר-הצהריים, הן פתוחות ברחובות מסוימים בכל שעות היום.
"אין כל ספק שהחנווני ככל אדם בארץ זקוק וזכאי לנופש, אולם סוחרי המכולת חייבים לדעת שהם משרתים ציבור ויש להתחשב איתו בראש ובראשונה. כלומר – אם הוא ברובו יכול לעמוד בגזרה זו. באם הסידור לנופש לחנווני נוגד לצרכי הציבור – על ארגון הסוחרים או על כל חנווני לחפש דרך אחרת שתאפשר לו את הנופש, מבלי שציבור הלקוחות יסבול".

                                              =======

הבו נקודות

הוותיקים שבוותיקים, ודאי זוכרים את "פנקסי הנקודות" שסופקו לתושבים בין השנים 1949 – 1959. "הנקודות" היו כמו קופונים שבאמצעותם רכשו התושבים מוצרי צריכה על פי הקצבה.

הנה מודעה משנת 1951 מטעם אגודת פועלי העץ שליד מועצת פועלי חיפה: "הננו מודיעים לכל חברי האגודה כי בהתאם להחלטת משרד המסחר והתעשייה מתחילה הרשמה חדשה לתוספת נקודות לבגדי עבודה לפועלים. על כל החברים העובדים בעבודות חוץ, או העובדים במקומות עבודה קטנים או זמניים – לפנות לבית הפועלים, חדר מספר 24 כל יום בין השעות 4 ל-6 בערב, חוץ מיום ו', לשם הרשמה.
על החברים הבאים להירשם להביא איתם תעודת זהות ממשלתית וגם פנקס חבר של ההסתדרות. בלי זה לא ייענו! בברכת חברים, וועד האגודה".

                                             =======

"מרד הימאים": מי זוכר?

קיץ 1951: סכסוך עבודה פרץ בין ימאי צי הסוחר הישראלי לבין המעסיקה שלהם, חברת "שהם". העילה: דרישת הימאים להעלות את שכרם. פרצה שביתה שלוותה בתגרות ידיים והקיפה ימאים רבים באוניות הסוחר. מן הצד השני עמדה ההסתדרות הכללית, "מיוצגת" על ידי מועצת פועלי חיפה. מדובר בפרשה קשה שכונתה "מרד הימאים".

הנה קטעים נבחרים ממודעה שפורסמה בחודש יולי 1951, כפי שמופיעה בספר "חיפה – מילון עיר ההווה" שבהוצאת מוזיאון העיר חיפה: "אל הימאים! השביתה שפרצה באוניות העבריות ללא אישור…היא מעשה חמור שעוד לא היה כמוהו בארץ. השביתה הזאת היא פגיעה קשה בהסתדרות, חבלה במצרכים חיוניים…ומכה קשה לתחבורה ולצי המסחרי העברי. קבוצת אנשים בלתי אחראים, מחוסרי הכרה לאומית ומעמדית, מארגנת פעולות אלו ומנסה על ידי הפצת דיבות ועלילות מחוסרות כל יסוד, להשפיע על הימאים העברים. הננו מודיעים לכם כי לכל הסיפורים שאנשים אלה מפיצים ביניכם וששמענוהם  (ככה כתוב מהפועל "שמע") מפי ימאים – אין כל יסוד…

בשמה של ההסתדרות הננו דורשים מכם לשוב מיד לעבודה ולהסיר את החרפה מעל הימאים ולמנוע את החבלה בישוב, במדינה ובהסתדרות…כל ימאי המפחד מפני טרור ואיומים יפנה לאגודה ויקבל את הגנתה של ההסתדרות… חברים ימאים: שובו מיד לעבודה בפקודת ההסתדרות".

השביתה הגדולה, שנמשכה 42  ימים, פרצה בחודש נובמבר באותה שנה, אבל גם ביולי 1951 הייתה שביתה, והיא שבישרה את הבאות.

                                           =========

 דורשים: קו אוטובוס: חיפה – שדה התעופה לוד             

  ציינתי לאחרונה שלמייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג, הייתה גם חברת תעופה.

הנה מכתב המצוי בארכיון חברת החשמל. מועד כתיבתו: 18 ביולי 1974. נושאו: בקשה להפעיל שירות תחבורה באוטובוסים מחיפה לשדה התעופה לוד (מאז דצמבר 1973 שמו הוסב לנתב"ג).  

המכתב נכתב בידי שושנה זינגר, מנהלת "לשכת כנסים חיפה", ונשלח אל שר התחבורה באותה תקופה, גד יעקובי. וכך היא טענה, בין השאר: "'קיפוחה' של חיפה כעיר תיירות וכנסים בינלאומיים בולט מיד עם הגיע אנשים מחו"ל, כשמוצעת להם אוטומטית תחבורה לתל-אביב ולירושלים. אך על מנת להגיע לחיפה עליהם לקחת מונית ספישל, או שעליהם להטריח קרובים או חברים שיבואו מחיפה לקחתם. או שעליהם לנסוע לתל-אביב בתחבורה הנוחה המוצעת, ומשם ברכבת, אוטובוס או מונית שירות – לחיפה".

מנהלת "לשכת כנסים חיפה" הוסיפה שהתהליך הזה חוזר כאשר חיפני או תייר ששוהה בחיפה צריכים להגיע לנמל התעופה כדי לטוס לחו"ל.

שושנה זינגר יודעת שבפני שר התחבורה עומדים אתגרים נכבדים מנושא המכתב, אבל היא תודה לו מאוד אם יואיל לתת את דעתו גם על  הפעלת תחבורה ציבורית באוטובוסים מנמל התעופה לחיפה – ואליו.

כיום, כידוע קיים גם קו רכבת מחיפה לנתב"ג.